השבוע חשתי מין תחושת דה ז'ה וו או בעברית של היום "כבר הייתי בסרט הזה". אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת, בהיותי תלמיד כיתה א' בבית-הספר "תל נורדאו" בתל אביב, השתתפתי, לראשונה בחיי, בהפגנה במסגרת מאבק ציבורי. מי יודע אולי החיידק הזה נדבק בי אז.
אנחנו תלמידי כיתות א' ו-ב' התנגדנו (כמובן ככוח עזר להורים) לתוכנית העיירה להקים שירותיים ציבוריים בקצה חצר בית-הספר בקרן הרחובות סירקין ומנדלי. הלימודים שלנו במשמרת שנייה הושבתו ואנחנו הזאטוטים עמדנו וצעקנו בקול נגד רעיון האיוולת למקם שירותים ציבוריים בתוך חצר בית-ספר שדרך אגב לא הייתה מגודרת באותם ימים.
השבוע ראיתי את נכדתי לי ים (תלמידת כיתה ג') ואת נכדי התאומים גל וחוף (תלמידי כיתה א') מפגינים עם הוריהם נגד כוונת ראש עיריית גבעת שמואל, יוסי ברודני, לסגור את בית-הספר "בן גוריון" שבשכונת רמת אילן בו הם לומדים ולצופף את כל התלמידים בבית-הספר "אלון" המרוחק מאוד תוך שימוש בהסעות. כך יהפוך בית-ספר אלון לבית-הספר הממלכתי היחיד ביישוב וכל זאת תוך שימוש בטיעון מופרך של רפורמה בחינוך וטובת הילדים.
רעיון "מבריק" נוסף העולה מהידיעה במקומון "גל גפן" היא כי גם נשקלת אפשרות ששם בית-הספר יוחלף. כנראה ש
דוד בן-גוריון אינו נחשב כמי ששמו ראוי להתנוסס מעל מוסד חינוכי אליבא "מומחי החינוך" וראשי היישוב.
במאמר מוסגר אסביר לראש העירייה ולמ"מ מחזיק תיק החינוך ולמפקחת על בתי-הספר במחוז המרכז, איילה ניקולא, מיהו בן-גוריון. דוד בן-גוריון הוא גדול מנהיגי ישראל והעם היהודי בעת החדשה. האיש שהקים את מדינת ישראל ונתן לה את אופייה הפלורליסטי.
מעניין כי ראש העיר הקודם בנה מכספי ציבור בית-ספר תיכון ממלכתי בגבעת שמואל הוותיקה, אך זה הנוכחי החליט כבר בתחילת כהונתו כי "משיקולים חינוכיים, טובת הילדים ובעיקר לחץ תושבים" כי אין צורך בבית-ספר תיכון ביישוב והסב את המבנה לאולפנה תיכונית לחינוך דתי לבנות. עברו להם שלוש שנים. חלפו הבחירות לעירייה בהן נבחר אותו אחד, ברודני שמו, לראשות העיר פעם נוספת והופ הופתעו התושבים לקרוא במקומון היישובי כי העירייה החליטה להפוך את בית-הספר "בן-גוריון" לבית-ספר תיכון שש שנתי (חטיבת ביניים וחטיבה עליונה) ולהעביר באוטובוסים את תלמידי רמת אילן לגבעת שמואל לבית ספר "אלון" שיהפוך גם הוא לשש שנתי (א'-ו'). גם הפעם בשם שיקולים חינוכיים וטובת הילדים.
הכל כמובן בהיחבא, במחשכים, בלי ידיעת ההורים שהופתעו לקרוא בעיתון על הכוונה לסגור את בית-הספר שעל יד ביתם. נוכחתי בהפגנה ספונטנית שאורגנה תוך דקות בבית העיירה ונדהמתי לשמוע את ראש העירייה (די חיוור מול ההורים הזועמים) מסביר, כי ההחלטה אינה סופית, כי זהו רעיון שהם ישותפו בו ועוד ועוד קשקושים שבינם לבין מה שהוצג על-ידי העירייה במקומון אין דבר וחצי דבר. שם נכתב מפי העירייה כי כבר בשנת הלימודים הקרובה ייסגר בית-הספר והתלמידים יועברו בהסעות לבית-ספר אחר.
ראש העירייה שכח, כנראה, את עמדתו לפני חמש שנים עת ניצח את ראש העיר המכהן (זמיר בן ארי), בין היתר, גם בגלל פרשת התיכון. הקודם בנה תיכון ורוב התושבים התנגדו. עוד שכח ברודני כי רק בתחילת השנה התפאר כי בית-הספר בן-גוריון הפך לבית-ספר ייחודי לתקשורת ולמדעים ואילו אלון הפך לבית-ספר לאמנויות. מכת השכחה גם גרמה לו לשכוח את המרחק בין בתי-הספר שיאלץ מאות תלמידים צעירים להתנייד בהסעות שבטיחותן מעלה תמיד ספק בעיני ההורים וכמובן את העובדה שבמקום כיתות קטנות, יעברו כל ילדי היישוב ללמוד בכיתות המאוכלסות בצפיפות והיתרון החינוכי וההצטיינות הילדים שנובעים גם ממספר התלמידים הקטן יחסית בכיתה ילך לאיבוד.
כאז בימי הניסיון להקים משתנה בלב בית-ספר תל נורדאו בתל אביב, כך גם עתה בניסיון להשאיר כיתה את החינוך הממלכתי בגבעת שמאל וברמת אילן תהיתי האם מניעי העירייה נובעים מטיפשות או מרשעות. כנראה שמדובר בשילוב קטלני של השניים.
כשראיתי עצמי במבט לאחור עומד ב-1957 בחצר "תל נורדאו" וצועק "לא ניתן..." בעת שצפיתי בנכדי עומדים בפתח בית-הספר "בן גוריון" ב-2014 היה לי ברור שהם ינצחו. כשם שלא הוקמה משתנה ציבורית בחצר בית-הספר "תל נורדאו" זה יהיה גורלה של התוכנית האווילית לגבי בית-הספר "בן-גוריון".