החלום המוסכם הנוכחי, חלומם של המוחים למיניהם וגם חלומה של התקשורת הכלכלית הנוכחית הוא שהעסקים הגדולים, מצד אחד שלא יישלטו על-ידי "טייקונים" ומצד שני שלא יהיו ממשלתיים. וכמובן שפערי השכר בהם יהיו קטנים.
שוכחים שבחלק נכבד מהכלכלה הישראלית היה את זה עד תחילת שנות ה-90: הבעלוּיוֹת של ההסתדרות, מה שהיה נקרא חברת העובדים.
מבלי לחזור ולהתעמק במספרים, אם היו מאפשרים ל"כור" וכו' תספורות, ואפילו בלי תספורות כל המפעלים והחברות האלה יכלו להמשיך להתקיים בבעלות ההסתדרות; להתקיים ולקיים גם את ה"צמיחה" המדינתית וגם את ה"רווחה" ורמת השוויון שהם תמיד נתנו לעובדיהם הרבים. לא היה הכרח להפריט אותם.
כמובן שהיה בהם סיאוב שחִייב ניעוּר, שלא לדבר על הספחת שנקראה "ההתיישבות העובדת", אבל הבסיס, הבסיס היה היחיד האפשרי לגבי המדינה הזאת, גם ו/או בעיקר מפני שכך המדינה הזאת נוצרה, זהו "הקוד הגנטי" שלה, ההורוסקופ שלה, בעלות-ציבורית-אך-לא-ממשלתית היא המנטליות האמיתית שלנו, הילידים.
רמון רצה להטביע חותם היסטורי, לשרוט את האקסיומות. בנושא אחד (ביטוח בריאות ממלכתי) האישיוּת הזאת שלו הביאה ברכה, ואילו בנושא השחיתות, כלומר בנושא ההתאבדות הקולקטיבית שנקראת הפרטה, הוא דירדר את המדינה יותר מכל אחד אחר. כן, אפילו יותר מנתניהו, שבשונה מרמון הילידיוּת שלו היא רק פורמלית, הרי הקשר של נתניהו אלינו הוא רק דרך האידיאולוגיה המתעתעת הזאתי (הציונות) ולכן קשה לו לקלוט שהוא מועל.
ההזדמנות הגדולה של משק ההסתדרות הייתה דווקא אחרי שהליכוד עלה לשלטון (ב-77), שכן עד אז הייתה להסתדרות בעיה של קשר מוגזם עם הממשלה.
