מי שכמוני שירת במחצית המאה החולפת בצה"ל, לא ישכח, מן הסתם, את טראומת משמעת המים שרווחה בטירונות הכללית וביחידות השדה כנוהל פק"ל. מקורה של מסורת ארורה זו הוא מתקופת הצבא הבריטי והמשכה המיתולוגי מתקופת הפלמ"ח. עיקרה היה קיצוב ספרטני של מנת ליטר-מים ליום לחייל מתאמן, על-פי הפקודה של "מימייה הרם" ו"מימייה הורד". היא ניתנה מתוך אמונה, חסרת כל בסיס, שניתן באמצעותה לחשל את הלוחם ולהרגיל את גופו לתנאים של שתייה מועטה בתנאי השדה הקשים. השבוע הלך לעולמו, שבע-ימים והרחק מאור הזרקורים, סא"ל (מיל.) פרופסור עזרה זהר, שיותר מכל ייזכר בזכות הקץ שהביא למשמעת המים בצה"ל. ספק גדול אם לובשי המדים של היום מודעים בכלל למהפכה הגדולה שחולל בצבאם הרופא והחוקר הדגול מבית החולים תל השומר. שינוי פקודות פריצת הדרך החשובה בתחומי הרפואה הצבאית נעשתה תודות למחקר מדעי שיזם פרופ' זהר בשעתו. היה זה לאחר שבמחצית המאה החולפת אירעו בצה"ל מקרים רבים של מכות-חום ומקרי-התייבשות. כרופא צעיר במחלקה הפנימית של בית החולים תל השומר היה רס"ן זהר דאז משוכנע שתופעות מסכנות-חיים אלה ניתנות בהחלט למניעה. מנוי וגמור היה עימו שהדרך לצמצם באורח ניכר את ההיפגעות ממכת-חום ומהתייבשות היא באמצעות שינוי הפקודות, ההוראות וההגדרות, הן באשר לעצם הפעילות הגופנית העצימה בתנאים של עומס-חום כבד, והן באשר לכמות המים החיונית לשתייה בתנאים שכאלה. מסע-ניסוי בלא לחשוב פעמיים פנה פרופ' זהר לקצין רפואה ראשי, ודרכו לרמטכ"ל דאז, כשהוא מסב את תשומת-ליבם של השניים לנזק הנגרם לבריאותם של לובשי המדים. פניותיו לא נפלו על אוזניים אטומות, ובקיץ 1959 אושר ביצועו של מחקר-חלוץ בתחומו בישראל, שנועד ללמוד ולהבין את משק המים בגוף האדם בתנאים של אקלים חם ומאמץ. המחקר הוליד, עד מהרה, את מסע "אילת-מטולה", שבמסגרתו צעדה קבוצת-חיילים, משתתפי הניסוי, 27 ק"מ ביום, בחודש החם ביותר בשנה, מרחק של 600 ק"מ מאילת עד מטולה, כשהם נושאים על גופם משא של 17 ק"ג כל אחד. ממצאי הניסוי עשו את שלהם ובכך הקיץ, סוף-סוף, הקץ על משמעת המים בצה"ל. מאז המחקר, שנערך בזכותו של פרופ' זהר, יש למשמעת המים משמעות הפוכה מזו שהייתה לה מקודם. היא מתמצה באחריותו של המפקד לקיים מדי שעה בשעה הפסקת-אימונים בתקופת החום, לצורך מילוי החובה "למלא את המצברים" ולשתות מים.