תתחבר
מיליוני אנשים אינם טועים, מכירים? רבבות יהודים, שקיבלו תורה במעמד הר סיני, והעבירו אותה במסורת מדור לדור, בנחישות ובהתמדה, אינם טועים. הם ההוכחה הטובה ביותר שהתורה היא תורת אמת.
דומה כי חוט שני אחד שוזר בין פרשת יתרו, שבמרכזה מתן תורה ועשרת הדיברות, דרך פרשת משפטים, העוסקת במצוות שבין אדם לחבירו, ובניית המשכן בפרשת תרומה ועד פרשת תצווה. המוטו בפרשת יתרו הוא "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בדיוק בנושאים אלה עוסקות פרשות תרומה ותצווה, שבמובן הרחב - הסמלי, הרעיוני והממשי - מכוּונים לכל יהודי באשר הוא: בניית המשכן לה' בקיום המצוות, ולבישת בגדי כהונה לנשמה באמצעותן. מה הפלא שפרשתנו נקראת על שם מילת הדגל הפותחת את הפרשה- "ואתה תצווה".
כבר הזכרנו לא אחת שהמילה 'מצווה' מצביעה על צוותא, חיבור. באמצעות המצוות מתחבר היהודי אל נשמתו ובוראו, ונעשה, כפי שמסבירים בחסידוּת, חבר צוות לבורא. דרך המצוות האדם מגבש את זהותו הפנימית ומעצים את אישיותו. "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד". המצוות הן כלי לזיכוך הנשמה והארתה הנצחית. 'קיימת - נדלקת'. ואכן, העיקרון המונח בבסיס המצוות הוא התנהגותי מובהק: אחרי המעשים נמשכים הלבבות", כלשון ספר החינוך.
החתול, העכבר ומה שביניהם
האִם ניתן לשנות את הטבע? בשאלה זו התחבטו טובי הפילוסופים והחכמים. סוגיה קרדינלית זו עמדה גם במוקד הוויכוח בין רמב"ם למלך מרוקו. דעתו של רמב"ם, בניגוד לעמיתו, הייתה נחרצת שלילית: אי-אפשר לשנות את הטבע.
מֶה עשה? בבואו לבקר את המלך, הצטייד באורח לא קרוּא קטן, העכבר, והטמין אותו במעמקי כיסו. המלך קידם את פני עמיתו היהודי בשמחה רבה, וקיבלו, כראוי לשר, בכבוד מלכים. מייד שיגר אליו את חתולו המאולף, על שתיים, להגיש לרבי משה תקרובת נאה.
הייתה זו גם תזכורת לא קטנה בעד התיזה שלו לשינוי הטבע. אולם אז שיחרר רמב"ם את העכבר, ובארמון המלך מהומה רבה. החתול הפיל בקול רעש גדול את המגש עם כוסות התה, הצלוחיות והכיבוד, ורץ כהרגלו, על ארבע, כדי ללכוד את העכבר. בחיוך לא מוסתר הוכיח הרב את תפיסתו הניצחת שהטבע לא ניתן לשינוי. האומנם?
בהנחה שהטבע לא ניתן לשינוי, כיצד אפוא ניתן לשנות הֶרגלים אנושיים? דומה כי בעצם השאלה כבר טמונה התשובה. באופן טבעי אכן הֶרגל לא ניתן לשינוי. אולם האדם, צלם אלוקים, המצוייד בנשמה, ובכוח הבחירה האישית - מעֵבר להיותו מכונת אינסטינקטים - יכול ועוד איך, אם גם לא תמיד בקלוּת.
מדריך למתחיל
אז כיצד עושים זאת? לשירותכם, מספר טיפים למתחיל, איך להתמודד עם הרגלים ישנים, ולעלות על דרך חדשה, על-פי תורתינו הקדושה.
תפסת מרובה, לא תפסת. מיוּדענו רמב"ם ממליץ להתמקד במידה אחת בלבד, במשך ארבעים יום. זה פרק הזמן המסוגל לשינוי. משה רבינו שהה טרם מתן תורה 40 יום בשמיים, זוכרים? כמו-כן הוא ממליץ על התקדמות הדרגתית, כשם שמעבר חד בין חושך לאור מסנוור, כך גם בעבודת המידות. התקדם לאט, אבל בטוח. התורה כבר המליצה, המלצה החוזרת ונשנית כמוטיב מרכזי בה, "היום הזה". זוהי המלצה כפולה על התחדשות במצוות מדי יום, בדומה להתחדשות מחזור הטבע, כמו גם על התמקדות במטלות ספציפיות לשינוי באותו יום. כך תתאפשר עבודה יסודית על המידות, מתוך שמחה והתחדשות, ובלי מתח ולחץ מיותר. רק היום כבר אמרנו?
הינתקות - לא, לא מה שחשבתם. הינתקות מהעבדוּת המודרנית למסכים, למחשב, לסמרטפונים ולעבודה. אין כמו השבת המסייעת בתהליך גמילה שיטתי זה. פעם בשבוע, מדי שבת קודש, היהודי משתחרר לחלוטין מהתלות המוחלטת למכשירים הללו, בפרט, ומכל עיסוק בענייני חולין בכלל. כדי לסייע בתהליך ההינתקות, התורה מצווה לא רק על 'שָמוֹר - מניעת חילול שבת - אלא גם על 'זָכוֹר' את יום השבת. קידוש השבת בזמירות, בתפילות ובסעודות, תוך ליכוד התא המשפחתי, שכה התרופף בחיים המודרניים, וחיזוקו.
השבת היהודית מחזירה את ערך המשפחה לתוך חיינו ומבססת אותו.
אך ההינתקות המבורכת הזאת מהמסך, ומכל טרדות היום יום, היא לא רק בשבת. היא חוזרת מדי יום ביומו בשלוש התפילות שחרית, מנחה וערבית, בברכות ובברכת המזון. היהודי מתנתק לשעה קלה מסיר הלחץ המעיק, ומתייחד עם נשמתו ועם בוראו. וכך זוכה מספר פעמים ביום לפסק זמן רוחני ולרגיעה נפשית מוחלטת, המטעינה אותו במצברים להמשך הפעילות ביום ובמשך השבוע. היש מדיטציה, בגירסה היהודית, יותר מהתפילה והשבת?
ואחרון אחרון, איך לא, ההתמסרות הטוטאלית. כמו במרה, כשהמים היו מרים, הורה ה' למשה עץ להשליך אל המים. העץ מסמל צמיחה על-ידי השלכתו המוחלטת לתוך המים, וההתמודדות הבלתי מתפשרת. וראה זה פלא "וימתקו המים". ההשקעה משתלמת. לא רק בתרומה 'לתת זה לקבל'. גם בפרשתנו ה' מצווה למשה שבני ישראל "יקחו אליך שמן זית זך" למשכן. 'יקחו' ולא 'יתנו'? אלא שהנתינה חוזרת אליהם בדמות לקיחה. הם זוכים להאיר את נשמתם בנר תמיד.
ונקנח בשיר היפהפה של ריה"ל "עבדי הזמן עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבד חופשי".
כדברי חז"ל על התורה: "אל תקרא 'חָרוּת על הלוחות' אלא חירות. אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה".
"בלבבי משכן אשא, ולנר תמיד אקח לי... את נפשי היחידה."
