מדינת "הכאילו"

פתאום יש לנו עוד "מבוגר אחראי" במגרש הפוליטי. השבוע הופיע ליברמן בתקשורת כמגן ארה"ב, כמוכיח בשער של בנט והבית היהודי, כמאמין אדוק בסיכויים "החדשים" לשלום במזרח התיכון, כמי שמנהל את הקואליציה וכבועת האויר בפלס אולטימטיבי, הניצב על מישור אופקי אבסולוטי - בקיצור: כבדיחה פוליטית. בוודאי יהיו כאלה שיראו בכך התפכחות, התמתנות וסיגול כושר מנהיגות לאומי. אלה ימצאו ברובם במקום שבו נמצאים בוז'י הרצוג, ציפי לבני וזהבה גלאון. אבל יהיו רבים יותר שיראו בכך צביעות פוליטית, מניפולציה מיותרת ומשחק הבלים שקוף של ליברמן, המנסה לבצע לעצמו מתיחת פנים ופילינג, כנראה בעיני האמריקנים והאירופים. אין שוטים רבים במקומותינו שיתבלבלו באמת מההצגה של ליברמן. ונראה שלאלה בליכוד שהתנגדו לאיחוד עם ישראל ביתנו, היו סיבות טובות לכך מלבד "שמירה על האינטרסים האישיים שלהם". כל בעל חי, ובכלל זה בני-אדם, שמסגל לעצמו תכונות של החלפת זהות או צורה, בנוסח הזיקיות למשל, חשוד בעיני כבעל מניעים אופורטוניסטיים - בבחינת חשדהו וחשדהו; גם ליברמן כך. ליברמן של השבוע הוא ליברמן מסוכן. השבוע הוא הפסיק להיות ליברמן המיצג את נאמני ארץ ישראל, או מהווה חלק אותנטי מייצוג זה, והתחיל להיות ליברמן שיש להשמר מפניו וליברמן שיש לשמור על צעדיו היטב. אינני אוהב, בלשון המעטה, מניפולציות של התחזות. אני מעדיף שיקום מנהיג לאומי ויאמר, רבותי, הציבור הישראלי, שיניתי את דעתי משום סיבות כאלה ואחרות. אני מעמיד את עצמי ואת משנתי המדינית-פוליטית החדשה לשיפוטכם. אשר תחליטו כך יהי. נראה שלהגינות האלמנטרית הזו ליברמן טרם הגיע. אולי לא הגיע משום שעדיין לא החליט סופית היכן הוא עומד, ואולי משום שהאופורטוניזם (יש המכנים זאת "פרגמטיזם") מורה לו שעדיין לא בשלה השעה לכך, ואולי בכלל לא תבשיל. כך או כך, את הליברמן הזה אני מסמפט הרבה פחות, ועליו אינני סומך כלל. האם הר הבית באמת בידינו?

שאלה זו חוזרת ונשנית לעיתים קרובות במקומותינו, ולא בכדי. הסיבות לכך רבות ומגוונות, אבל עיקר המבחן בו נכשלת ישראל פעם אחר פעם, הוא מבחן התגובה לתופעות המתרחשות בהר, חלקן גלויות וחלקן סמויות. די בתופעות הגלויות כדי לעורר שאלה זו באופן חריף וגורף. לכן, אני מניח שאילו ידענו על בוריין את כל העובדות, הייתה בכך שערורייה ציבורית-לאומי-יהודית מן המדרגה העליונה. בין התופעות הידועות ניתן למנות: א. את השיפוצים שמבצע הוקף לא רק במסגדים שמופקדים בידיו אלא במתחם כולו. שיפוצים פראיים שגורמים נזק מכוון לכל מה שערך יהודי - ארכאולוגי, היסטורי או דתי עולה ממנו. ב. את האסור על עליית יהודים להתפלל בהר, על כל המגבלות הנלוות לכך. ג. את ההתפרעויות הערביות המבקשות לבלום בכוח כל ניסיון לאזן את הסטטוס קוו המעשי בין יהודים לערבים במתחם ההר, לפחות עד אשר יוכרעו פוליטית כל הנושאים הטעונים הכרעה. ד. את ההתערבות של גורמים זרים בניהול המקום. ה. את החריגות וההתעלמות של הוקף מהוראות חוקי העזר של ירושלים בנוגע לבניה, שיפוצים, שינויים ותחזוקה של המסגדים בהר וסביבתם. ו. את הכפפת מהלכים ישראלים ועירוניים מקומיים לאיומים של הוקף, ירדן, התנועה האיסלאמית בישראל ועוד, המרתיעים פעם אחר פעם את הממשלה, המשטרה, צה"ל וכל מי שאמון על הסדר ואכיפת החוק מטיפול מונע ומרתיע במאיימים, שלא פעם גם מגשימים את איומיהם. יש בין התופעות הללו מקרים חמורים במיוחד, ועליהם נמנים כל המקרים של הפעלת אלימות, שלעיתים מכונה הפגנות, להשגת גורם הרתעה ערבי מול השלטת הריבונות הישראלית במקום. שום הצהרות אינן תחליף ליצירת מציאות. כשלונותיה החוזרים של ישראל מדברים ומשכנעים הרבה יותר מדיבורים גבוהה, גבוהה. דווקא כיום, כאשר מתנהל מו"מ שנושא הר הבית הוא נושא ליבה בו, חייבת ישראל להוכיח ריבונות, אם אין היא רוצה להפסיד במערכה, עוד בטרם החלה. צעד ראשון חייב להיות אזהרה, ובעקבותיה ביצוע שכל הפעלת אלימות במתחם הר הבית, בין אם תקרא הפגנה ובין אם תקרא משהו אחר, תוביל לסגירת המתחם לכל לפרק זמן שישקף את ממדי אי-השקט. צעד שני חייב להיות התרת ביקורים של יהודים בהר הבית, וקביעת מקומות מותרים לתפילת יהודים, והפרדתם מהמסגדים, בצרוף אזהרה, שאם יהודים לא יוכלו להתפלל על ההר, גם מוסלמים לא יוכלו - עיקרון ההדדיות ביחסים בין ישראל לערבים, עליו הכריז לא אחת ראש הממשלה - בבחינת יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו - הוא עיקרון יסודי וחיוני בכל מערכת היחסים הדו-צדדית, גם בהווה וגם לעתיד לבוא. חייבים לממש אותו כבר עכשיו ובכל הנושאים.

קרי: ידיד או אויב?

בשבוע האחרון חזרה ועלתה השאלה: קרי ידיד ישראל, או קרי אויב ישראל. שוב הוכח שהתשובה לשאלה אינה תלויה בשאלה או במי עוסקת השאלה, אלא במיהו הנשאל. אם תשאל את אורית סטרוק, תקבל תשובה הפוכה לגמרי לזו שתקבל אם תשאל את אלון פינקס, למשל. לדידי, שניהם "חשודים" כבלתי אוביקטיביים, וכל אחד מהם מייצג קבוצה גדולה למדי של "משוחדים" בדעתם לכאן או לכאן. בעיני קרי אינו ידיד ואינו אויב, קרי הוא שר החוץ של ארה"ב ולפעמים גם מתווך הגון אך לא תמיד. ארה"ב, באופן גורף ובעולם של הריאל פוליטיקה הכוחנית - ואני סבור שזהו עדיין היסוד המובהק ביותר של הפוליטיקה היחב"לית - היא עדיין מדינה ידידותית לישראל, אבל היא אינה "שפוטה" של ישראל. אני אומר עדיין, משום שלהערכתי ממשל אובמה מייצג שינויים בפוליטיקה האמריקנית מבית ומחוץ גם כלפי הזיקה לישראל. במאזני השיקולים שעושה ארה"ב הידידותית עדיין, פעמים נוטה הכף לזכות ישראל ופעמים נגדה - כך גם קרי. מים רבים נטחנו כבר בתקשורת הישראלית לגבי המניעים הכוללים של ארה"ב באזור ולכן לא אחזור על כך. ברור שיש לארה"ב אינטרס, בין אם היא אומרת זאת במפורש ובין אם לאו, להיות מי שתשיג פריצת-דרך ביחסי ישראל עם הערבים. כל מי שמבין את המציאות, מבין גם שהבעיה אינה יחסי ישראל עם הפלשתינים, אלא יחסי ישראל עם העולם הערבי, שהפלשתינים אינם אלא מכשיר בידיו במאבק נגד ישראל: ראשית, מפני שהם תלויים בו תלות מוחלטת, שנית מפני שהם לבדם אינם איום על ישראל, ושלישית מפני שאין עם פלשתיני אחד אלא אוסף של קבוצות אתניות, בעלות רמת קרבה וזיקה שונות, שמזוהים כפלשתינים. אלה מפוזרים על פני כל המזרח התיכון וגם מחוצה לאזור, ורובם לא בחרו ברשות הפלשתינית כנציגתם - היא הוכתבה לחלקם ע"י הליגה הערבית. במצב הנתון קיימות שתי אפשרויות: האחת, היא מה שנהוג לכנות "פתרון שתי המדינות" (ספיח של הסכמי אוסלו, 1993, השגויים); והשנייה, נוגעת להסדר חלוקת הטריטוריה שהייתה לפנים שטח המנדט הבריטי בין ישראל לירדן, על תושביה, תוך הסדרת שאלות פוליטיות, כלכליות ודתיות בהסכם כולל (מה שאמור היה להיות בהסכם פרס-חוסיין 1984, והוכשל בצדק ע"י רה"מ שמיר, משום שנוהל מאחורי גבו ולא על דעתו). בשני המקרים, המבחן היסודי להצלחת ההסדר הוא תמיכת הליגה הערבית בו, כאשר הגורם המוביל לכך היא סעודיה, שביוזמתה גם קמה בשעתו ממלכת ירדן על 77% בקרוב משטח המנדט. במגרש הזה מתנהלים כיום המהלכים המכונים מו"מ בין ישראל לפלשתינים בתיווך ארה"ב. במגרש הזה נמצאת גם היוזמה הערבית (סעודית), ובמגרש הזה יחתכו הדברים, ולכן חיונית כל כך הכרה ערבית בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה יהודית, באזור זה. לדידי רק הפתרון השני הוא ראלי ומכיל מרכיבי יציבות אמיתיים, אבל הדרך אליו ארוכה וקשה יותר. הפתרון הראשון נראה קל ומהיר יותר, אבל סיכוייו נמוכים יותר וסיכוניו גדולים בהרבה. מול הפלשתינים איננו זקוקים לקרי כמתווך. בסיכומו של דבר, צריך המו"מ להיות ישיר ורק כך יוכל להשיג את התוצאה האולטימטיבית של סיום הסכסוך. ישראלים שוטים, שהתפתו ל"איום הדמוגרפי" ההזוי סבורים שזו המטרה האולטימטיבית של ישראל - ל"ברוח מהאיום הדמוגרפי"; הם טועים. מאיום זה יכולה ישראל לברוח חד-צדדית באופנים אחדים. המטרה האולטימטיבית היא סיום הסכסוך הישראלי ערבי. ולכך דרושות מדינות ערביות נוספות ובראשן סעודיה ומצרים. להשגת מטרה זו כיום, נדרש התיווך האמריקני, אעל-פי שהוכח כבר בעבר שישראל ומדינות ערביות שרוצות לקיים ביניהם דיאלוג מדיני אפילו מרחיק לכת יכולות לעשות זאת בכוחות עצמן. לארה"ב יכולות לתרום למערך אזורי תרומה משמעותית מגוונת ומכאן חשיבות מעורבותה. אולם, ארה"ב מוכנה להשיג את התוצאה הסופית, גם באמצעות פתרון "שתי המדינות" שאינו טוב לישראל, וגם כאשר פתרון זה מושתת על סידורים בשטח שאינם טובים לישראל. מבחינתה זהו אינטרס אמריקני, אבל גם שירות ל"מקומיים", ושרות אינו בלתי - מוגבל ואינו ניתן בזמן ובקצב של הלקוח אלא בזמן ובקצב של נותן השירות. הוויכוחים עם קרי קשורים בשונות זו בראיית הדברים. קרי אינו פועל נגד ישראל, למעשה הוא פועל במידה כזו או אחרת ב"שירותה", אבל עוד לפני כן הוא פועל בשירות ארה"ב. לכן, צודק ראש הממשלה שמנווט את המהלכים המורכבים הללו (ועדיין לא שיבצנו בהם את סיפורי אירן וסוריה), שאין צידוק של ממש לתקוף את קרי האיש, אבל אפשר בהחלט לחלוק על דעותיו, ואפילו על אחדים ממהלכיו. הציבור ישראלי צריך לומר את דעתו בסוגיות היסוד ולהציב גבולות לוויתורים ישראלים אפשריים, בין היתר בכדי להוביל את התהליך המורכב המתנהל באזור לתוצאה סופית שתהיה הנוחה ביותר האפשרית לישראל, ובעיקר שתשקף הישג בר-משמעות בנושא האסטרטגי הבסיסי: סיום הסכסוך הישראלי-ערבי, שבלעדיו כנראה לא יכון הסדר, וגם אין בו צורך.

השרים וכביש 443

ידיעות אחרונות, "443- הכניסה לשרים אסורה", אייכנר וקרני, 5.2.14 - מחזיר למוקד תשומת הלב של הציבור סוגיה שבה הובילה התערבות פוליטית של בג"ץ, לבעיה פתוחה בתחום הביטחון הלאומי של ישראל. כיום פתוחות לירושלים מהמערב מכיוון רצועת החוף שתי דרכים ראשיות: כביש מס' 1 - דרך המלך לירושלים, וכביש מספר 443, המשכו של הכביש המוביל למודיעין, ומגיע לצפון ירושלים ומתחבר לדרך בגין. כביש מס' 1, הוא כביש דו-מסלולי דו-נתיבי כמעט לכל ארכו, ומזה זמן אינו עומד בעומס התנועה הזורמת עליו, במיוחד בזמנים של עומס כחגים ואירועים מיוחדים, בימים חמים, שבהם גדל מאוד מספר תקלות הרכב, ואחד הנתיבים באחד הצדדים נחסם או באירועים חריגים אחרים. מאחר שכביש זה הוא הנתיב הראשי לבירה המחבר בין ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר בישראל במרכז השפלה, לבין הריכוז השני בגודלו - ירושלים רבתי, הוחל, כרגיל באיחור של חמש שנים לפחות, בהרחבת כביש מס' 1והוספת מסלול נוסף, שלישי במספר, לכל כיוון. ראשית, זו שגיאה. את המבצע הנוכחי שמטבע הדברים משבש את התנועה בכביש עמוס ממילא, צריך היה להרחיב, כיאות לדרך המלך, לפחות להכנת תשתית לנתיב רביעי בכל כיוון. על-פי ניסיון העבר, וקצב גידול האוכלוסים בשני המרכזים שביניהם מחבר כבש מס' 1, הרכבת שתופעל בשנת ( 2015, 2016, 2017 או...??) לא תפתור בעיה זו, גם אם תקל עליה מעט ותדחה מעט את חיוניותו של נתיב נוסף. כביש מס' 443, הוא כביש גיבוי לכביש מס' 1, ומשמש כזה כבר כיום באירועים שונים - ביטחוניים, חגיגיים, או באירועי טבע חריגים וכ"ב. וראה זה פלא, תוואי כביש מס' 443, עובר בשטחים שלא הוחלה עליהם ריבונות ישראלית, והם אינם מוגנים מפני פעולות חבלה פשוטות כירי, זריקת בקבוקי תבערה, ידוי אבנים וכו'. המאמר הנ"ל מספר לנו שלאחרונה הוציא השב"כ - היחידה לאבטחת אישים - הנחיה האוסרת על שרי ממשלת ישראל שמשתמשים בכביש 443 לעיתים מזומנות בכדי להגיע לירושלים בנוחיות רבה יותר או בזמן קצר יותר, שלא לנסוע בו מחשש שיבולע להם בגין האיומים בפח"ע. לא מכבר (29.12.09), קיבל בג"ץ החלטה להתיר לפלשתינים מאיו"ש לנוע באופן חופשי על חלקים מכביש 443, שהתוואי שלו עובר בחלקו מעבר לתוואי ה"קו הירוק". מאזהרות כוחות הביטחון שהתריעו מפני סיכון חיים, וחשיפה של הנוסעים בכביש לאלימות פח"ע עויינת, התעלמו שופטי בג"ץ, כשהם מעדיפים שיקולי מראית עין של שוויון זכויות בין יהודים לערבים, על פני שיקולי ביטחון חיים של היהודים. שהרי סוד ידוע הוא שסכנות חיים במאבק "המאוזן" בין ישראל לערבים, רוב הפגיעות היזומות בנפש באזרחים אינן בערבים אלא ביהודים. בכך העדיפו שופטי בג"ץ שוב את מראית העין השוויוניות על פני עובדות המציאות. לאחר עליות ומורדות ברמת האלימות לאורך כביש 443, באה עתה הוראת השב"כ-היחידה לאבטחת אישים, בהוראתה לשרים להמנע מנסיעה בכביש זה, ששוב צדקו אלה שמתבוננים במציאות בעיניים פקוחות, לעומת אלה שהוזים מציאות מדומיינת חיובית, תוך התעלמות מהמציאות. והשאלות המידיות העולות מהוראה זו הן: האם הוראת השב"כ לח"כים נובעת מהיות דמם "כחול" יותר משל אזרחים מהשורה? ואולי מקורה בכבוד העצום שיש לרחוש לח"כים על שמאז 2009 ועד היום, למרות הבטחות, הצהרות ונאומים חוצבי להבות שפסיקת בג"ץ טעונה רוויזיה לא עשו דבר? האם זה סתם זילזול בחיי עמך, או שזו עוד רשלנות בלתי נסבלת של רשויות המדינה, המזלזלות בחיי אזרחיה בתמורה לנזיד עדשים סמנטי ופופוליזם רגעי? על הח"כים להודיע לציבור אחת מן השתיים: או שהם ממשיכים לנסוע בכביש זה, ומי שמופקד על כך יטרח ויפתור את בעיית תוספת הסיכונים שאירגן לנו בג"ץ. או שהם מציעים לציבור ולעצמם לאמץ את המלצות השב"כ, עד אשר הרשויות המופקדות על ביטחון התנועה בכבישי ישראל - ביטחון צבאי, כמובן - ימלאו את תפקידן כראוי. אילו היה הדבר מופקד בידי כראש ממשלה, למשל, הייתי מורה שכל הרכב הממשלתי, והציבורי, לרבות רכבים צמודים או מוחזקים ע"י הציבור באופן זה או אחר - חייבים לעלות לירושלים בכביש 443, ואם תהיה ולו פגיעה אחת ברכבים אלה, יסופח כל הכביש למדינת ישראל ותוזז גדר הביטחון לטווח שימנע איומים בנאליים מן הסוגים שבגינם נזדעק השב"כ. רבותי, פרנסי הציבור, תתעוררו!!! די לשיגרה המנוולת ודי להזנחה הפושעת.