בפרשת השבוע יש חזרה כמעט מלאה על מה שקראנו לפני שבועיים ושלושה, בפרשות תרומה ותצווה; ההבדל הוא שבאותן פרשות נאמר הציווי על מה שיש לעשות ובפרשתנו מסופר על הביצוע. ולכאורה, כמו בהרבה מקומות, גם כאן יכלה התורה להסתפק באמירה קצרה שבני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה, ומדוע בחרה להאריך בפרטים שאמורים להיות מובנים מאליהם? אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שזה מזכיר את מאמר חז"ל ביחס למקום אחר שבו מצאנו אותה תופעה; כאשר אברהם שולח את עבדו להביא אישה לבנו יצחק, התורה מספרת פרטים רבים על מסעו של העבד, כולל הלבטים והחששות שלו בדבר הצלחת השליחות, והיא חוזרת על אותם פרטים בשלב של מילוי השליחות; המפגש ה"אקראי" עם רבקה, ועד לסיפור כל הפרטים (שכבר קראנו) לבני משפחתה.
גם העם התלהב
חז"ל התייחסו לתופעה זו ורש"י מצטט אותם: "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים; שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה וכמה גופי תורה (הלכות יסודיות) לא ניתנו אלא ברמיזה". כלומר, הסיפור ההוא הוכפל בתורה מפאת חביבותו לפני הקב"ה, ומשם אנחנו יכולים ללמוד לגבי ההכפלה בתורה של פרטי בניית המשכן וכליו; המשכן חביב מאד לפני הקב"ה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', כי הוא מאפשר להגיע לייעוד של "ושכנתי בתוכם" השכנת הקדושה האלוקית בישראל. המשכן נבנה מתרומות של כל בני ישראל ובפרשה מסופר שבני ישראל תרמו בהתלהבות רבה; בתוך זמן קצר הגיעו לעודפים [שמות ל"ו]: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָה--בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. [ד] וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים. [ה] וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.
תיקון לחטא העגל
התלהבות העם נבעה מכך שידעו כי המשכן מהווה כפרה על חטא העגל; מהותו הפנימית של אותו חטא חמור שפגע קשות בקשר של בני ישראל עם ה', הייתה בכך שהוא גבל בעבודה זרה. פירושה של זו הוא שחושבים שמלבד ה' יתברך יש עוד כוחות קובעים במציאות, וזו כפירה באחדות ה' ש"אין עוד מלבדו". בני ישראל חשבו שאין בעיה בייחוס כוחות כאלה ואחרים לעגל, הם הרי לא כופרים בה', רק חושבים שיש עוד כוחות שצריכים להתחשב בהם, וזו אכן כפירה באחדותו יתברך, כנ"ל. בהביאם את חפצי הערך שלהם כתרומה לבניית המשכן וכליו, פעלו התורמים על בסיס הנחת יסוד הפוכה ומנוגדת לחלוטין לזו שהניעה אותם לעשות עגל; הנחת היסוד שלהם כעת היא שה' אחד ושמו אחד; שהכל שייך לו, שגם חפציהם הפרטיים, היומיומיים, שייכים לקדושה. בכך פעלו בנפשם תיקון לחטא העגל.
חובת המחאה
כידוע, בחטא העגל, בהתחלה לא כולם היו שותפים; הערב רב יזמו, האחרים שתקו ולבסוף נגררו ברמה כזו או אחרת. מלבד שבט לוי, אנשי משה שאולי שתקו אבל לא נגררו. לכאורה, השתיקה של הרוב הדומם היא טבעית ולכן צפויה; הרי גם היום זה כך, אבל השתיקה הפכה את הרוב הדומם לשותף. וגם אם בתחילה מדובר בשותפות מאונס, הרי בהמשך עלולים להיסחף בטענה שהנה, עובדה, עובדי העגל מצליחים, אז אין ברירה וחייבים להצטרף. במילים אחרות, כאשר מזהים תנועה בכיוון הבלתי רצוי, קודם כל חייבים למחות. אגב, חז"ל אומרים [מדרש תנחומא, תזריע, ט] כי בחורבן בית ראשון נפגעו גם הצדיקים, רק מפני שלא מחו נגד הרשעים. וגם מי שעדיין לא הגיע למדרגת צדיק, חייב למחות בעובדי העגל, אפילו אם יעשה זאת רק ב"שיחות סלון". שכן אחרת, מהשתיקה עלולים להגיע להשלמה ועד להיסחפות אחר עובדי העגל, חלילה.
בלב אחד
כאמור, בני ישראל ידעו כי השתתפותם בבניית המשכן יש בה משום תיקון לחטא העגל ולכן התגייסו כולם לתרום ככל יכולתם. במהלך הזה הייתה אחדות מלאה בין כל חלקי העם וההנעה לכך באה מכוחו של משה [פרק ל"ה]: [א] וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. קודם הוא מצווה לשמור את השבת, ומיד אחר כך הוא אומר: ...זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר. [ה] קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ... ברור שלא כולם תרמו במידה שווה; הרי העשירים הביאו זהב וכסף והעניים בקושי היה להם נחושת להביא, אבל כולם היו שווים בנדיבות הלב. ככלל, אומר הרבי, יש שוויון מלא בין יהודים במעשה המצוות וההבדלים הם בכוונות הלב; יש מי שמסתפק במעשה המצווה ויש מי שמצליח גם לכוון, אבל מכוחו של משה הגיעו לאחדות גם בכוונת הלב.
שוויון הזדמנויות בקדושה
העובדה שכל בני ישראל היו שווים בבניית המשכן, מודגשת בכתוב לגבי ראשי העושים במלאכה: [ל] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. [לא] וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. [לב] וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. [לג] וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. [לד] וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ: הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. [לה] מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת. בצלאל מתייחס לבכיר השבטים, ליהודה, ואהליאב מתייחס לשבט דן, שהוא מאחרוני השבטים, ובשניהם בוחר ה' להיות ממונים על מלאכת הקודש. והמסר ברור: בשורש - לפני ה' - כולנו שווים, ובלבד שנחתור להתאחד סביב הקדושה.
הנשים כמופת
כאמור, ההשתתפות בבניית המשכן הייתה אישית, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, השתתף לפי מידת נדיבותו ובהתאם לכישוריו. וכאן התגלתה מעלה מיוחדת של הנשים ביחס לגברים; הגברים אומנם תרמו ככל יכולתם והאומנים השתמשו בתרומותיהם לבניית המשכן וכליו, אבל הנשים גילו יוזמה חריגה, הן לא הסתפקו בתרומה של חפצים, יקרים ככל שיהיו, אלא עבדו פיזית: [כה] וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. לא הסתפקו בהבאת חומרי הגלם הדרושים למלאכת הקודש, אלא הן עצמן הכשירו אותם. וגם בכך לא הסתפקו; אומנם זה יפה מאוד, אבל בגדר המקובל והן שאפו ליותר: [כו] וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים. (רש"י): היא הייתה אומנות יתרה, שמעל גבי העיזים טווין אותן. בדרך זו, החוט נשאר עם הברק של צמר חי.
את הכל צריכים לקדש
בשבוע שעבר ראינו שהנשים תרמו למשכן גם את עזרי האיפור שלהן, את המראות. הזכרנו שמשה הסתייג ולא רצה לקבלן, אבל הקב"ה הורה לקבלן ועוד הוסיף: "אלו חביבין עלי מהכל". כי כשיהודי מבקש להתקרב לקדושה ככל יכולתו, המבחן האמיתי הוא בעניינים וברבדים הנמוכים יחסית של החיים. זו לא כל כך חוכמה להישאר דבוק בקדושה בין כתלי בית המדרש או המשכן; החוכמה היא להעלות לקדושה את החפצים שנמצאים בבית בשימוש יומיומי. בכך הופכים את הבית הפרטי למשכן לה', ובכך ממלאים את תכלית הכוונה העליונה של וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. כי אם מסתפקים בדבקות של לימוד תורה, קיום מצוות ותפילה, הרבדים העליונים יחסית בחיים, עלול להיווצר מצב תודעתי של ניתוק הרבדים התחתונים מהקדושה, וזה כבר קרוב מאוד לחטא העגל ר"ל.
זהירות מטעויות
הנשים נזהרו מטעות זו ולכן גם לא היו שותפות לחטא העגל. זהירות זו הצילה אותן גם מנפילה בחטא המרגלים, שהיה שנה אחר כך. וזהירות זו נדרשת גם מאתנו, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי חטא העגל וחטא המרגלים. כדי להיזהר בכך, יהודי צריך לשאול את עצמו על כל צעד ושעל, האם המעשה שהוא מתכוון לעשות הוא אכן לרצון ה' או שמא הפוך, חלילה. והשאלה הזאת צריכה להישאל גם על דיבור ומחשבה, כדי שכל מעשה דיבור ו/או מחשבה שלנו, יהיו אך ורק בהתאם לרצון העליון. זה נכון לכל יהודי בפרט וגם לכל קבוצה של יהודים; וקבוצה של יהודים זה כולל גם, ואולי אפילו בעיקר, אם יש להם מדינה בארץ ישראל. כי הרי לתכלית זו היו הייחולים שלנו, במשך אלפי שנות גלות, לשוב לארץ אבותינו, כדי שנזכה לקיום הייעוד וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בגלוי וללא הפרעות ברקע.
ותחזינה עינינו
כי במימד הרוחני, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ של הקב"ה כך שגם בגלות הפיזית הוא היה עימנו, כמו שנקרא בקרוב במגילת אסתר. אלא שזה לא מספיק לריבונו של עולם וגם לא מספיק לנו; כי התכלית היא גילוי האין סוף בעולם הגשמי, במימדים הפיזיים. הגילוי הזה עתיד להתפשט ולהגיע לכל מקום בעולם, אבל הוא מתחיל בבית המקדש; שהרי זוהי תכליתו של בית המקדש, גילוי השכינה, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כרגע, הרעיון הזה של בניית בית המקדש נראה דמיוני לגמרי, אבל זה רק מפני שלא באמת השתחררנו מחטא העגל ואנחנו עדיין טועים לחשוב שמלבד רצון ה' יש עוד כוחות קובעים בעולם. וגם אלה שמתפללים שלוש פעמים ביום ומבקשים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" אינם טורחים להקדיש לכך רגע של מחשבה, להתכוון לכך באמת. לכן משלימים עם המצב הקיים ולא מייחלים לגאולה האמיתית והשלמה. הגיע הזמן שנמחה על מצבנו ונבקש משיח עכשיו.