לקרוא עיתון מול הרוח

"יולי נולדה בסתיו. את הילדות שלה בילתה לא מעט מתחת לשולחן במטבח. הייתה מסתתרת שם, יושבת ישיבה מזרחית על רצפה קרה ואוחזת דובי ורוד ומרופט, מבטיחה לו שאין סכנה" (עמ' 7). כך נפתחת הנובלה "לקרוא עיתון מול הרוח" מאת הסופרת המחוננת טל איפרגן, הספר יצא לאור בהוצאת "עמדה"ב 2013.

מציאות תלושה

קורותיה של ילדה קטנה מגוללים סיפור על חיי עוני ופחד מחד אהבה גדולה של הסבתא דינה מאידך. יולי גדלה ללא עיניו השומרות של אביה. הוא נעלם מחייה לתקופות ארוכות ונזכר בה כאשר בגרה בין צעקותיו לחיי הגילופין שלו מתבוסס בשכרותו. הספר מתאר מערכת יחסים תלושה ועקרה ממציאות בה חיים אבא, אימא וילדתם המשותפת. האב תולש את עצמו מחיי המשפחה הקטנה והולך לאיבוד בתוך עולמו. הבת גודלת עם חסכים עמוקים ומתאווים למגע של יד אוהבת ומטפחת כמו אביה של ליטל חברת הילדות שלה, המתעורר השכם בבוקר להכין לה כריכים לבית הספר. בעוד שליטל אוכלת כריכים משביעים ומגוונים יולי לא אוכלת דבר. החיים של ליטל עשירים והחיים של יולי עשויים בקפידה של לולאות פלונטר שמאוד קשה להתיר אותן. "אבא של יולי אהב מתוק. שלוש כפיות סוכר". רמז העתיד לחלחל לחייה של יולי הבוגרת המשתוקקת למתוק כל ימי חייה. אך יש בהשתוקקות הזאת "בריחה" אל עולם מנומנם המערסל את האומללות המרירה בתוך חלום מתוק. כי רק כך אפשר להבין את "הירושה "הגנטית שמקבלת יולי בחייה הצעירים. תאווה לא מוסברת להגיר לתוכה מרטיני ביאנקי, או שוט של וודקה, יין יבש לבן או יין יבש אדום. היא גומעת לתוכה בקבוקים שלמים ובוחרת להיכנס אל עולם של וידויים. היין מפתה אותה לחשוף דברים מחייה. היא חשה צורך להשאיר נוכחות עלומה בקרב באי הפאבים אליהם היא מגיעה באקראי להגיר לתוך קיבתה הריקה מהנוזל החריף הזה. נוזל שכאמור היטה אוזן קשבת לאביה והרחיק אותו ממנה. "הבריחה" אל המשקה הבהילה אותה לא פעם לקבלת טיפול רפואי. הבהלה בעיניה מצאה מרגוע רק בקשר היציב עם הסבתא שלה דינה. שכמו משמים נחרץ גורלה והיא התאלמנה בגיל צעיר מאישה אהובה. היא גידלה את אימא של יולי ואת אחיה ביד רמה. אישה אוהבת וחמה שנפשה נקשרה בנפש נכדתה, כשזו הגיעה אליה בגיל שנתיים וחצי לביקור ארוך של שנה וחצי. ביקור שהיה סוג של "בריחה" מלשכת הרווחה המקומית, בבוקר בו הוחלט לקחת את יולי למשפחת אומנה, אימה לוקחת אותה מחוץ לגבולות המדינה אל שלוות הנפש של דינה אימה. הבריחות של האב מחיי הבת והאם, הנטישה הלא מובנת שלו מבתו ומרעייתו הולידו בתוכה סלעי מרירות ועצב שהקימו חומות גבוהים שלא ניתנים לשבירה. הבת בורחת לשתייה, היא לא מכירה משהו אחר. אביה הקדים אותה שנים רבות לפניה. עכשיו היא מחפשת את המהות שלה בגילופין היא מספרת על ההוויה שנקראת יולי. "נטשה. יצאתי לחפש את המהות שלי במקומות אליהם רגילה מהות לברוח. אך היא לא נמצאה שם. לא הבנתי מה קרה לה ומה גורם למהות לקום וללכת. הימים שלי חלפו בריקנות. רגשות הססניים גרמו לי לחשוב שאולי האמת שלי אשמה. שאמנם היא אמת לאמיתה, שלמה ונכונה עבורי, אך עלולה להתפורר."(עמ'49). בקשריה הלא מחייבים עם גברים "ראתה רק את הבריחה שלה, שכן רצתה לברוח. לא הפנימה אז שבריחה עלולה לגרום צער רב."(עמ'70).

החיים כפלונטר

הספר מגולל בפני הקוראים מאבקים רבים של יולי עם מציאות חייה, עם ניסיונותיה לשפר אותה. מאבקים עקשנים בהם יולי לא עושה לעצמה הנחות. היא מתקלחת בעיניים עצומות, מסבנת את גבה, פניה, ידיה ורגליה בתוך החושך המוחלט של חייה. המים אמורים לעשות לה טוב להקיא מתוכה את רעלי היומיום הדבקים בה. אך יולי מרגישה שהמים מביאים אותה להצפה ולא מרוקנים את זיכרונותיה הרעים איתם חיה מילדותה. יולי מרגישה מנותקת בתוך הוויית חייה. תחושת הניתוק מתגברת בעיקר במאבק בין העבר לבין הייאוש המתעצב בהווה. דינה סבתה האהובה נלכדה בתוך געגועיה לסבא האהוב שלא הספיקה להכירו. דינה שהתה בבית אבות עד שמתה מאלצהיימר. מחלה ארורה שהחייתה את העבר עבור דינה ופרשה זרועותיה לקחתה. מבולבלת בין עבר להווה הלכה דינה אחר אהבתה הגדולה. יולי לא ידעה איך מתאבלים? איך יושבים שבעה? איש לא לימד אותה שזו הדרך הנכונה להיפרד ממי שאוהבים. מאבק בין העצב למרירות מוליד רעב נפשי. ובמה מתבטא הרעב הנפשי הזה שנתיביו מהלכים בעולמה של יולי לאורך ולרוחב? אין צומת של מנוחה בעולמה של יולי. כל הנתיבים משתלבים ומסתרגים זה בזה כמו זרועות של חלה קלועה. היא סובבת אותם ונכנסת אליהם באין כניסה. כי איך אפשר להבין למה היא לא מצליחה להתיר את לולאות הפלונטר בחייה? איך היא מצליחה למעוד לתהומות שקשה מהן היציאה החוצה? גבי יצר בה תלות והנמיך את רצונותיה לפרוץ אל העולם ולהשתחרר. הוא סבר שמקומה של בת מלך פנימה, או שכל עוד היה לה הבית שלה, למה צריך לבזבז עליה כספי בילוי בחוץ. יולי לא ידעה אם זו הקמצנות המובילה את גבי לנהוג בה כך או שבאמת היה איש בית ולא אהב לבלות בחוץ. בעולמה התנהלו מאבקים שונים: מאבק ברעב הנפשי הכמה ועורג ליד מלטפת ומערסלת. מאבק בין שכחה לזיכרון. "מאבק בלתי פוסק בין שכחה לזיכרון שיחק טניס שולחן בתוך תוכה של יולי."(עמ'48). קונפליקט בלתי נגמר בין לאבד ולנצור. כל מאבק כזה פרם חוט בפלונטר המורכב של חייה אך נוספו במקומו חוטים אחרים. הנפילה הבלתי מוסברת שלה משובר הגלים ואובדן ההכרה שבאו בעקבותיה. היא נפילה לתוך מסע כואב פיזי ורגשי. הרעב הנפשי לדעת אותה ולהבין איך התפתח בה עולמה מניע אותה כל פעם לעשות שגיאות בבחירותיה. הבחירות הלא מוצלחות של הגברים בחייה עד לבואו של דניאל והקמת משפחה עמו. הבחירה לעזוב עבודה יציבה במפעל ולעבוד בעבודה זמנית כמלצרית הוכיחה לה לא אחת, שבמקום לברוח מהזיכרונות של אביה אליהו השתיין היא הולכת בעיניים פקוחות אחר עקבותיו. היא לא יודעת להוריד מסך על עברה המנותק רגשית והיא נופלת אל תהום מוכרת ועגלגלה כמו חבית של בירה. שהשמרים התוססים מציפה לה כמו אדוות את האוזניים והיא צפה בעולם שמוכר לאביה ולה. צפה בעיניים עצומות לשמר רגעים מעולמו בתוך עולמה.

על דרכי הסיפור בנובלה

אני רוצה להתייחס אל משמעותה של הכותרת, ההקדשה שמציינת שהספר מוקדש לדינה, על מקומה של המספרת יודעת הכול בסיפור המחליטה להיות גיבורה מעורבת. כשאני רואה הקדשה המיועדת לאישה מיוחדת במינה בשם דינה. אני לא מתארת לעצמי שאפגוש את דמותה בתוך הסיפור שאני קוראת. ההקדשה הזאת הבהירה לי שלפניי נובלה ביוגראפית. נובלה המספרת סיפור חיים לא פשוט על חיים תלושים ומציאות עקורה כפי שניבטים מזיכרונות ילדות של ילדה שבכוחותיה למדה להתגבר תוך כדי הדחקת רגשותיה אל הלב שאסור לגעת בו. כי הלב משמש כהיכל קבורה לסבתא דינה שנמצאת בו. לכאב יש צורות משונות: כאב פיזי הנפילות של יולי, כאב רגשי העוטף את חייה מגיל שנתיים וחצי וכאב נפשי של אב נוטש הזורק את ילדתו למציאות תלושה. לא קל להתמודד עם כאבים כאלה כל החיים. כדי להתמודד עם הכאב המחלחל בתוכה יולי מפתחת מערכת של שיחות ושתיקות עם תמי הפסיכולוגית שלה. כמו בחייה יש עליות וירידות, יש נפילות לתהומות חשוכות ולמקומות אפלים המנתקים אותה מחד או מושכים אותה מאידך להיבלע בתוכם. ויולי שאין לה ניסיון רב בבחירותיה תועה וטועה. היא לומדת בדרך הקשה שלה לאסוף כוחות ולמצוא את אור התקווה בתוכה. הפסיכולוגית תמי בשיכול אותיות "תמי-מתי", איתה בוחרת יולי להתנתק, כי היא מרגישה שהקשר ביניהן מת ולא מוביל לשום מקום. יש דריכה במקום. אף היא לא מסייעת לה לצאת מהמקומות הבולעים אותה. יולי חלמה על הכאב. "בחלומה לקחה פנס והאירה על הכאב. גם אם לא היה שם איש(שהכיר אותה פעם) להראות לו גודלו של כאב מהו. פסעה לאיטה על מדרכת האמצע האפורה, הביטה בחלונות הראווה....נופים שנעקרו ממקומם הזכירו לה סופה. המשקעים צנחו וסופה פרצה כמו בחלום. בזמן שבו שפנים וארנבות התחבאו בתוך הסלעים של יולי, היא נכנסה אל תיבת הברזל הישנה. היה קשה לנשום בתוך תיבת הזיכרונות שלה, אך יולי ידעה שאין רוחות שיגרמו לתיבת הברזל להתרומם" (עמ'62). מזכיר לי את ההסתתרות שלה מתחת לשולחן כשפרצה סערה מילולית ואלימה בבית בין הוריה.(עמ' 7). כשליולי רע היא מוצאת פורקן בכתיבה. הכתיבה עוזרת לה להתמקד ולהשיב סדר וארגון לחייה שנמצאים בתוך טלטלה רגשית רבת תהפוכות. היא משתחררת מהימים הטפילים של ילדותה ובגרותה ובוחרת לבנות לעצמה ספינה "רפסודת הצלה פרטית, להשקיף הלאה ולנווט. המציל שלה הוא עט פיילוט שחור ועל שורות מחברת הכתיבה התנשקו אותיות, נצמדו אך שמרו על רווחים."(עמ'82). האותיות נאבקו בשבילה, ניסו לתאר לה רגש. הן השתדלו להתפקס כדי להניח ליולי לגעת בעצמה ולנוע קדימה מבלי להביט אחור. עד (עמ' 86) סיפור העלילה מובא בגוף שלישי יחידה נסתרת "היא" או "יולי". נשמע קולה הרהוט, הפיוטי, העשיר של המספרת היודעת כול, (שמעמ' 88) היא הופכת לדמות מעורבת בסיפור חייה של יולי. "יולי קראה ואני הבטתי בה..." במעבר הזה מגוף שלישי "היא" לגוף ראשון "אני", של המשפט הזה, אני יכולה לשער שמדובר בסיפור ביוגראפי אישי של הגב' איפרגן, המביאה את סיפור חייה מנקודות מרוחקות בחייה מהעבר אל ההווה, אחרי שאספה את חייה דרך הכתיבה. וידוע שהכתיבה מביאה מזור לנפש הדואבת. אפשרות נוספת היוצרת התערבות של מספרת כל יודעת, היא דיבור ישיר אל הילדה הפצועה שבתוכה, אותה ילדה שננטשה בילדותה שלא באשמתה וניסתה בכל דרך להבין למה הוריה היו בנתיבים של בריחה מחייהם וממנה. הכתיבה הבוגרת, היא למעשה מכתב לילדה שהייתה תוך כדי תיקון עולמה בהווה. משמעות הכותרת "לקרוא עיתון מול הרוח" (עמ'88). "עברו יותר מעשר שנים ואני מביטה בה יושבת בפאב מוכר, קוראת דוסטוייבסקי...הוא הבין את נשמתה. "להתווכח עם אישה זה כמו לנסות לקרוא עיתון מול הרוח והוסיף שאהבה קודמת להיגיון. "דבריו המהדהדים של אביה שנטש אותה בגיל שבע עשרה הדהדו בה בעצמה רבה. "היא קמה ואני אחריה" מטבע הדברים מדובר בדמות אחת שהתאחדו בה הילדה והנערה מהעבר עם הבחורה והאישה הבשלה בהווה. בפסיכודרמה מוצגות חוויות טראומטיות מהילדות שזוכות באמצעות כפילים של דמויות להעלות סיטואציה מחייו של אדם הרוצה לתקן את חוויית ילדותו. מלמדים אותו דרך החוויה לתקן את המעוות בחייו. לדרך התיקון הזאת קוראים הזכות לסלוח לעצמי ולסלוח למי שפגע בי. "הוא לא התכוון לפגוע. לא התכוון לברוח, לא התכוון להיות חולה. שנים סברה כי לעולם לא תסלח לו וכעת היא חייבת לסלוח, שכן לא קיימת תרופה לנפש, קיים רק טיפול לנשמה." והטיפול לנשמה הפצועה שלה, הוא הכתיבה. המפגש בין "אני ויולי" מחזק אצלי את ההשערה שלפנינו דמות אחת המנסה להבהיר את הטשטוש בין גיבורת סיפורה לבינה. חוויית ה"אני" בפרוזה נשמרת היטב עד לרגע השיא המצריך התמודדות עם מפל הרגשות שהציפו בעבר, שגועשים בהווה שמתבהרים אל עבר העתיד. זה מזכיר לי את כאבי הבטן של הדמות לפני אכילה ואחרי אכילה כשהרעב הנפשי מסכסך בין שני המצבים. קודם אני ואחר כך יולי. הדמות המעורבת בנובלה מבליטה את "האני" הגלוי שלה. עד עמ' 86 הרחבתי את היריעה על יולי בגוף שלישי מעמ' 88 זו אני ושתינו הן דמות אחת. דמות שכאב החיים יצר אותה עם הרגשה שנולדה בטעות להורים שלא ידעו מה זה להיות הורים. האומץ להתקרב אל יולי ולהיות אני שלמה עם הדמות עליה כתבתי, הוא האומץ לראות את החיים מתוך הכוחות העלומים המתהווים בתוכה ויוצרים בסוף הסיפור את מה שכמהה לו כל השנים- משפחה. משפחה עם דניאל. אלוהים דן אותה לחיים של אהבה ונויה ילדתה הקטנה באה מאהבה. השמות האלה "דינה", "דניאל" שגזורים מהשורש "ד.י.ן" יוצרים את החוקיות של הנובלה. יש בה עלילה בתוך עלילה. סיפור מסגרת וסיפור פנימי. המפגש בין "יולי לקורא" הוא המפגש הפותח של הסיפור הפנימי. גם אני תהיתי מה מקור השם הזה "יולי"? האם הוא שם חיבה לשם הנפוץ בארצות אמריקה הדרומית יולנדה ? כך או כך אשאר עם התהייה שלי. סיפור המסגרת בו המספרת הכל יודעת הופכת לדמות מעורבת המחברת בין שתי הדמויות והופכת אותן לדמות אחת, המכתיבה את קצב החיים של יולי ושלה והרוקמת לפני הקורא את ההשלמה, החרטה וקבלת הסליחה מאביה מולידה. הספר הזה כתוב בלשון של פרוזה שירית יפהפייה. שפה גבוהה, עשירה ויפה שלא מייחלים שתגמר. הספר מומלץ לאוהבי המילה הכתובה, למטפלים העוסקים בנפש האדם ובמורכבותה.