My Promised Land - ספרו החדש מפרי עטו של
ארי שביט, הפך למוצר הספרותי החם והמתוקשר ביותר של 2014, בגינו יצא עיתונאי
הארץ למסע שיווק מסיבי בתמיכה נלהבת של מיטב גורמי השמאל האמריקניים, החל מארגון הג'יי סטריט, וקרן סבן, וכלה בניו-יורק טיימס ופרשנו, "חובב ציון" הידוע, תום פרידמן. וכך, אין תֵמה שהספר הפך בן-לילה לרב-מכר גדול בארה"ב, להצלחה שיווקית עולמית ולמכירת תרגומיו במגוון שפות ברחבי תבל, שכן תמיד יזכו למחיאות כפיים בזירה העולמית מילים כמו "כיבוש", "טבח של ערבים" בידי צבא ישראלי, ובמיוחד כשאלה מלוות בנרטיב פוסט-ציוני של התנצלות גורפת כלפי "הנכבש", ובנקיטת עמדה ניטראלית של המחבר בסכסוך הקיומי של בני עמו.
מחקר מגמתי ומוטה
תפסה את עיניי, בדברים שהובאו בתקשורת על ספרו של ארי שביט, התעלמותו מהתיעוד המקיף ומהמחקרים הרבים שנערכו על אחד מהקרבות המרכזיים של מלחמת העצמאות, מבצע לרל"ר, "לוד רמלה לטרון רמאללה", שנקרא לבסוף "מבצע דני", ע"ש דני מס, מפקד מחלקת הל"ה, שיצאה לעזרת גוש עציון הנצור ונפלה עד אחרון לוחמיה בקרב נגד הכנופיות הערביות.
הקרב על העיר לוד ורמלה במסגרת מבצע דני הוא קרב שנחקר ותועד במסמכים רבים ועדויות, הן על-ידי היסטוריונים רבים, חלקם "היסטוריונים חדשים", בהם בני מוריס, והן על-ידי היסטוריונים בלתי מוטים מהאקדמיה הישראלית כאלון קדיש, אלחנן אורן ואברהם סלע, ואף הערבית, כשייח נימר אל-ח'טיב בספרו "בעקבות-הנכבה".
חרף התיעוד המקיף, בו הוכח שטבח לא התרחש בעיר לוד כי אם קרב טראגי בו כמות ההרוגים הערביים, חיילים, לוחמים לא-סדירים ואזרחים בשיעור לא ברור של 250 חללים, הוא נתון מוגזם שלא מוכח בתיעוד רשמי זה או אחר. גם "הטבח" במסגד "דהמש" בלוד, עליו ככל הנראה מדבר שביט בספרו, הסתבר כי לא היה ולא נברא, והרוגים שנמצאו בו במספר בלתי מתועד, רחוק מהמספר אותו מתאר ארי שביט בספרו, 70 הרוגים, נתון אותו הוא מביא כעדות של לוחם אלמוני אותו הוא מכנה בשם "בולדוזר", שלדבריו ירה טיל של מטול נ"ט בריטי מדגם PIAT שגרם לאותו מספר עצום של הרוגים. כאן עשה שביט מעשה בלתי נסלח של מיחזור בדיות וחצאי עובדות במה שהוא מגדיר "מחקר בן 5 שנים לצורך כתיבת ספרי זה".
תמונת המצב בישראל ערב מבצע דני
לא רבים מכירים את מצבה הצבאי של מדינת ישראל שמאז 15 במאי 1948 נמצאה תחת התקפה רצחנית של מדינות ערביות מכל גבולותיה.
בשמונה ביולי 1948, עם תום ההפוגה הראשונה, עמדה ישראל במצב החמור ביותר בתולדותיה, כאשר הצבא המצרי מטיל מצור על הנגב, מחבל לכיש, דרום הר חברון ועד ירושלים, בעוד הצבא הסורי מחזיק במשמר הירדן ומאיים לפרוץ ממזרח הגליל העליון מערבה, ולקטוע את אצבע הגליל ממדינת ישראל.
ביתר חלקי הגליל, במישור החוף ובמרכז הארץ, היה המצב גרוע לא פחות, כאשר "צבא השחרור" של קאוקג'י, עם כוחות מצבא לבנון וכנופיות פלשתיניות החזיקו בחלקים נרחבים של הגליל, ואיימו על מרחב העיר חיפה ועמקי הגליל התחתון. כוח של שלוש חטיבות עירקיות, שפלש לארץ ישראל, החזיק את מרחב השומרון כבסיס מאיים על מישור החוף, עמקי הגליל, יישובי הגלבוע, עמק בית שאן ועפולה, וביחד עם צבא עבר הירדן, עמד מול צה"ל כוח של שתי דיביזיות ערביות במרחב יהודה ושומרון, לא כולל הכוח המצרי שנפרס מאשקלון, של ימינו (איסדוד הערבית) על ציר חיוני של כביש 35 לעבר עירק, אל מנשיה (קריית גת של ימינו), מתחמי עירק סואידן ופאלוג'ה, בית גוברין, הר חברון, בית לחם ועד לרמת רחל בדרום ירושלים.
במצב נתון זה קיבל האלוף יגאל אלון הוראה לתכנון וביצוע מבצע רחב-היקף לכיבוש מרחב הערים לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. מערכה רבת-היקף זו הייתה למעשה המבצע העל-חטיבתי הראשון של צה"ל, והגדול ביותר עד אז. לרשות כוח המשימה של יגאל אלון הועמדו חמש מחטיבות העילית של צה"ל דאז: חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין; חטיבת יפתח בפיקודו של מולה כהן; חטיבה שמונה המשוריינת בפיקוד
יצחק שדה, עם גדוד הטנקים 82, וגדוד הקומנדו 89 בפיקודו של
משה דיין; חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת קרייתי.
כוח משימה זה היווה את עילית הנוער העברי שיכולה הייתה המדינה החדשה להעמיד מאוכלוסייה שמנתה לא יותר מ-650 אלף תושבים. מולה ניצבה אוכלוסייה של כל מדינות ערב, בת 100 מיליון נפש, שהמלחמה שהוכרזה על ידיהן הייתה מלחמה של סכום אפס, מלחמת השמדה, ללא מגבלות, נגד העם היהודי במולדתו.
בחזית הדרום ניצבו באותה עת שתי חטיבות: גבעתי וחטיבת הנגב של הפלמ"ח, שהתייצבו מול הצבא המצרי שביתר לשניים את מדינת ישראל, וכוחותיו הטילו מצור על יישובי הנגב הדרומי במגמה של השמדה והרג של אזרחים ולוחמים בניגוד לכל האמנות הבינלאומיות, ובצפון הארץ חטיבות כרמלי, גבעתי ועודד. במסגרת קרבות עשרת הימים נדרשו הכוחות הללו לבלום ולהחזיק את המצב ולהגיע ככל שניתן להישגים במבצעי ברוש ודקל לשליטה על חלקים מהגליל והנגב.
מה קרה במבצע דני
כוח המשימה של מבצע דני התייצב מול מערך משולב של כוחות הלגיון הערבי העבר-ירדני בפיקוד גלאב פחה הבריטי ועבדאללה אל תל, כאשר תחת פיקודם בגזרת ראש העין ומגדל צדק (מג'דל יאבא - מגדל יפו) כוח חי"ר של חיל המשלוח העירקי מתוך הדיביזיה העירקית בפיקוד ליוו'א נור א-דין מחמוד שנפרסה בכל מרחב השומרון משכם ועד הר הגלבוע.
כוחות הלגיון והיחידות העירקיות שנפרסו בערים לוד ורמלה ועל הגבעות השולטות על שפלת לוד וראש העין, היוו איום על אזור תל אביב והמרכז, ומטרות המבצע היו הרחבת הפרוזדור לירושלים על-ידי פתיחת ציר חלופי נוסף לדרך בורמה שעקפה את לטרון (כביש הר-טוב), הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון, פתיחת הדרך לירושלים על-ידי כיבוש לטרון, והקלת הלחץ של הלגיון הירדני בירושלים על-ידי העסקתו בחזית המרכז, ונטילת היוזמה מידיו בגזרת המרכז.
מן התעודות ההיסטוריות עולה כי חימוש הלגיון הירדני כמו יתר צבאות ערב, התבסס על נשק חדיש, ציוד אחיד, אימון והדרכה שסופקו לו בעיקר על-ידי בריטניה. צה"ל של יולי 1948 התבסס על ערב-רב של נשק אישי, מתוצרת בריטית, פינית, פולנית, רוסית וצ'כית-גרמנית. הטנקים המועטים היו ערב-רב של דגמים שהושארו על-ידי הבריטים, ורוב התחמושת לתותחיהם נשלתה מלב ים, לאחר שהוטלה אליו לצורך השמדתה ערב עזיבתם את הארץ. לוחמי כוח המשימה ייתקלו במהלך הקרבות הקשים במעצורים רבים ובתקלות בהפעלת הנשק והתחמושת, שגרמו לנפגעים רבים ואף לכשלים בהשגת מטרות הקרב.
חטיבת יפתח נעה בליל 10-9 ביולי 1948 מאזור הכפר הערבי הנטוש נענע שליד קיבוץ נען, לכיוון הכפרים הערביים ג'ימזו ודניאל, והגיעה לפנות בוקר לכפר הנוער בן שמן, ושחררה אותו מהמצור הערבי שהוטל עליו מאז הכ"ט בנובמבר 1947.
במקביל נעה חטיבה 8 המשוריינת בפיקוד יצחק שדה מתל-ליטוינסקי (תל השומר) דרומה, כבשה את שדה התעופה לוד ואת כפר-ענה (אור-יהודה של ימינו) ותפסה עמדות בדיר-טריף (שוהם של ימינו) ואת הכפר הערבי קולה. כוח הלגיון זיהה תוך זמן קצר את האיום שנוצר על כוחותיו במהלך זה, ופתח מיידית בהתקפת נגד, באמצעות כוח גדודי ממוכן של שריוניות ירדניות מדגם מרמון-הרינגטון, החמושות בתותחי חזית של 40 מ"מ ושני מקלעים 7.92 מ"מ ברן או בראונינג. כלים אלה פגעו קשות בלוחמי החי"ר של יפתח שנעדרו אמצעי לחימה נ"ט ראויים ללחימה בשריון.
התקפת הכוח הירדני, שאומן ואף הופעל מבצעית על-ידי קצינים בריטיים, הייתה אפקטיבית ומסוכנת, והיא אילצה את חטיבה 8 של יצחק שדה להילחם קשה כדי להחזיק בעמדות החיוניות שנתפסו על ידה. בשלב זה נעה חטיבת יפתח מבן שמן לעבר יעדיה בעיר לוד, אלא שגדוד הטנקים 82 שנועד לפרוץ עבורה את העיר ככוח מוביל, ולסכל את התקפות השריון הירדני בעיר, נאלץ להישאר בעמדותיו על הציר השולט על צומת בית נבאללה לוד (צומת נבלט של ימינו) בכביש המוליך לעיר לוד, ולשדה התעופה, ואשר מוביל לרמאללה במזרח, ומצפון לראש העין (צומת כביש 444 עם 443 של ימינו).
בינתיים התקדמה חטיבת יפתח מבן-שמן ללוד וכבשה אותה ב-11 ביולי 1948. שש שריוניות ירדניות שהוזעקו לעזרת ערביי לוד מכיוון בית-נבאללה, סיכנו את הכוח הרגלי של חטיבת יפתח שנפרס בין הבתים שבמרכז העיר והותקף מכל עבריו באש עזה של כוחות ערביים מקומיים בסיוע הכוח הירדני במשטרת לוד, והשריון שהגיע אליו כתגבורת.
בשלב זה פנה יגאל אלון, מפקד המבצע, למשה דיין, מפקד גדוד הקומנדו 89 שהיה באזור הכפר קולה, וביקש שיגיע לעזרת הגדוד השלישי של יפתח שנלחץ קשות בעיר לוד. בראש הכוח הממונע של גדוד 89 הוביל משוריין שלל ירדני נושא תותח 40 מ"מ. (בספר "חטיבת יפתח אחוזת הסופה" נאמר שאלון כמפקד כוח המשימה פנה למשה דיין מעל ראשו של המח"ט יצחק שדה, תוך שהוא לוקח על עצמו את הסיכון שמהלך הפריצה של גדוד 89 עלול להיכשל.)
דיין ולוחמיו נכנסו לרכביהם ונעו במהירות ללוד מכיוון צפון דרך גשר האריות הממלוכי שמעל נחל האיילון, בציר המחבר את לוד עם צומת גינתון של ימינו (כביש 434 רמלוד). התכנון של המבצע הניח שאם תיפול לוד ותיכנע - גם רמלה תיכנע בעקבותיה. המבצע המוצלח של דיין שהפך לקלאסיקה צה"לית של הלם ואש, נמשך קרוב לשעה ובה נכבשו לוד ורמלה.
אש כבדה שנורתה מבניין המשטרה בכניסה לרמלה על כוח הזחל"מים, הג'יפים וכלי רכב הרכים, החמושים במקלעים ומטולי נ"ט, עלתה לגדוד הקומנדו במחיר כבד של 9 לוחמים הרוגים ו-17 פצועים.
בנוסף לכך המשוריין המוביל ("הנמר הנוראי" בעל התותח היחיד של הגדוד) ניתק בשל טעות מהכוח ולחם לבדו באזור מרכז לוד מול שריוני הלגיון, כאשר הכוח המרכזי נע לבדו, רכוב על הכלים, ותוך כדי תנועה מהירה שוטף את הרחוב המרכזי של לוד במכת אש מכל הכלים, פורץ את קו העמדות ומשתלט על מרכז העיר לוד. בשלב השני המשיך הכוח לנוע דרומה, נכנס לעיר רמלה ותקף את כוחות הלגיון באופן דומה, כאשר לאחר השלמת ההתקפה, נסוג מהעיר בחיפוי "הנמר הנוראי" שחבר אליו, ושב למערך חטיבה 8 באזור בית נבאללה.
הגדוד השלישי של יפתח שפרץ ללוד אור ל-11 ביולי 1948 השתלט על העיר כולה שהניפה דגלים לבנים לכניעה, פרט לבניין המשטרה בה שלט עדיין כוח הלגיון. בעיר אומנם הוכרז עוצר צבאי, אך לוחמיו של משה קלמן היו במצב רגיש במיוחד, כי שלוש פלוגות הרובאים של הגדוד השלישי נבלעו בעיר הגדולה, שעדיין היו בה לוחמים ערבים רבים, ושני הצדדים החזיקו זה את זה במצב שהיה למעשה תיקו צבאי.
ב-12 ביולי 1948 בשעה 11:30 פרצו למרכז העיר לוד שלושה משוריינים של הלגיון ותקפו את הכוח הישראלי באש תותחים ומקלעים. מהאש נהרגו שני חיילי יפתח ו-12 נפצעו. ההיתקלות ארכה 30 דקות ולאחריה עזב כוח הלגיון המשוריין את העיר. תושבי העיר שהיו בטוחים כי הגיע הכוח הירדני שנשלח כתגבורת, החלו צולפים בלוחמי יפתח מחלונות הבתים ומהגגות, ואף פרצו חמושים לרחובות העיר תוך הפרת תנאי העוצר. בשלב זה נתן יגאל אלון לקלמן פקודה לירות בכל מי שייראה ברחובות. 500 חיילי הגדוד השלישי ששלטו בעיר בת כ-35,000 התושבים, והחלו משיבים אש לעבר היורים ובקרב שהתחולל בלוד נהרגו באותו יום, לדברי אותו מחקר בלתי מוסמך ובלתי מתועד כראוי, 250 ערבים שתקפו בעליל את כוחות צה"ל, עובדה עליה אין עוררין.
ממחקר שנעשה לאחר שנים רבות עם פתיחת ארכיון צה"ל והפלמ"ח (שמטהו שימש את כוח המשימה של מבצע דני), כמות הרוגים זו יכולה אולי לסכם, אם בכלל, את סך הרוגי הכוח הערבי ותושביו בעיר רמלה-לוד במבצע כולו, ולא את האירוע הנקודתי שהתרחש בעיר לוד אליבא דשביט, כאשר הנכנעים הפרו את תנאי הכניעה ולחמו בכוח הקטן של הפלמ"ח.
כתוצאה מכמות הנפגעים הגדולה בצד הערבי הופצה שמועה זדונית וחסרת בסיס, כי "הכוח ישראלי ביצעו טבח באזרחים שמצאו מקלט במסגד הגדול של העיר". לאלה הצטרף "ההיסטוריון החדש", בני מוריס, שטען כי כוחות צה"ל "ירו לעבר שבויים בחצר המסגד". לעומתו, טוען הפרופסור אלון קדיש, ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, כי ממחקר שערך ביחד עם עמיתיו אברהם סלע ואלחנן אורן, עולה כי לשמועה זו לא היה כל בסיס. גם השייח' נימר אל-ח'טיב בספרו "בעקבות-הנכבה" ייחס את ההרג לתגובת החיילים הישראלים לירי עליהם, ולא לטבח יזום, שלא היה ולא נברא.
דבר זה לא הפריע כמובן לארי שביט, עיתונאי הארץ, להסתמך בספרו על עדות של לוחם מכוח יפתח בשם "הבולדוזר", באירוע נקודתי של ירי ממסגד "דהמש" במרכז לוד, בו הוא מתוודה, לכאורה, "שירה טיל נגד טנקים PIAT אל הנצורים במסגד והרג שבעים מהם".
זו עדות שאיננה מחזיקה מים גם משום שאיננה מתועדת בכתובים, וגם משום שלא מתקבל על הדעת שירי של טיל אחד, שהוא בעל מטען חלול קטן, שנורה לדברי אותו "בולדוזר", לתוך מבנה גדול בעל פתחים רבים, יהרוג מספר כה גדול של אנשים. גם סביר להניח, שלמעלה מ-60 שנה לאחר המלחמה עשוי אירוע שכזה מתואר, אם אכן כך תואר, על-ידי קשיש בן למעלה משמונים שנה, במימד של הגזמה. מדוע אין שביט מציין את שמו האמיתי של האיש? האם בשל רצונו לא להתעמת עם חבריו שנותרו בחיים לאחר שנים כה רבות?
במחקר של קדיש עם חוקר נוסף, אברהם סלע, הוכח כי ירי בוצע רק לעבר המסגד שממנו נורו יריות והושלכו רימונים אל עבר כוחות צה"ל.
שביט גם מתאר בספרו, "הווי של ביזה בין הלוחמים, והרג של חפים מפשע, לעתים כתוצר של פעולות תגמול או רגשי נקמה" כדבריו. ופה צריך לפנות להיסטוריה של מלחמת העצמאות ולמקומו של הגדוד השלישי של הפלמ"ח, גדוד משחררי העיר צפת, בראשו של יגאל אלון, מפקדה הישיר דאז. אותו גדוד מושמץ בפיו של שביט, הגדוד השלישי של הפלמ"ח, מנע בגופם של לוחמיו ביזה של בתי הערבים בעיר צפת, ואף ירה לאות אזהרה לעבר בוזזים, דברים המתועדים על-ידי רבני העיר צפת הרב א.ז הלר והרב א. ויינגוט בכרוז שפרסמו בעיר ומתעודות בארכיון הפלמ"ח.
וכאן נשאלת השאלה: הכיצד אותם אנשים, בהגיעם ללוד, כחודשיים לאחר כיבוש צפת, החלו לפתע לבזוז את רכוש הפליטים הערביים בלוד? וכאן צריך שביט לשאול את עצמו, היכן ביקורתו ולו למען מעט האיזון ההיסטורי, על הטבח שערך הלגיון הירדני ב-127 תושבי גוש עציון ולוחמיו? הביזה הנוראה ושריפת העיר העתיקה של ירושלים ב-28 במאי 1948? הרס בתי הכנסת המקודשים החורבה, ניסן בק, פורת יוסף, בתי הכנסת של מתחם בית אל, מדרשיות פורת יוסף? הגירוש האכזרי והמוחלט של 2,000 תושביו היהודיים של הרובע היהודי? היכן הוא ארי שביט שיזעק את זעקת הפליטים היהודים, בני עמו? שביט שיאזן את הסבל של הפליטים היהודיים עם סבלם של הפליטים הערביים.
שביט טוען כי הייתה תמימות דעים בין רבין, אלון, משה דיין ושמריה גוטמן, המושל הצבאי של העיר לוד, ולימים ארכיאולוג מוערך, באשר לכורח לגרש את תושבי לוד. בספרו מתעלם שביט מהצורך לפנות בדרך של גירוש, את ערביי ארץ ישראל משטחי המדינה היהודית, הן בשל הפלישה המאיימת של כל צבאות ערב, שבגינה ומכורח נסיבותיה, חייב היה הישוב העברי ביולי 1948 להגיב בגירוש האוכלוסייה האויבת שדרשה, ודורשת גם היום, את חיסולה של היישות היהודית בארץ ישראל.
מלחמת העצמאות, מתוך פרספקטיבה של המילניום השלישי, הייתה ללא כל ספק חלק בלתי נפרד של מלחמת העולם השנייה, מלחמה בה נעקרו מיליוני בני אדם ברחבי העולם ממקומם, כתוצאה מהמלחמה אותה יזמו הצדדים התוקפניים של גרמניה הנאצית, אוסטריה ויפן נגד העולם החופשי, כך שהעקירה והגירוש של אוכלוסיות גרמניות אתניות משטחי מזרח פרוסיה ופולין, בוהמיה ומורביה לתוך גרמניה המובסת, היו חלק מלקחים היסטוריים ועונשים האמורים לשמש אות אזהרה כנגד תוקפנים ומשעבדי עמים לעתיד לבוא.
סיכומו של עניין וצדקת הדרך הציונית
גירוש ערביי לוד ורמלה, כמו גירוש או בריחה מרצון של יתר הערבים מיישוביהם בארץ ישראל כולה, היה מוצדק בקונטקסט הזה, של שכר ועונש לקהילה הרואה ברצח של העם היהודי, הריבון בארצו, מטרה לאומית מקודשת. אל לו לשום ישראלי ויהודי "להכות על חטא" בשל כך, מה עוד שאלפי יהודים גורשו באותם ימים מהעיר העתיקה של ירושלים, גוש עציון, עטרות, נווה יעקב בית הערבה וקלייה, שלא לדבר על כשלושת רבעי מיליון יהודים שגורשו ממדינות ערב והגיעו למדינת ישראל בחוסר כל.
ארי שביט המכה על חטא ומתנצל כלפי הפלשתינים על ניסיונם הכושל להשמדתנו, מייצג פן מכוער ומתרפס של ישראלי אובד-דרך, שצדקת דרכו וזכותו לחירות לאומית נדחקות למבוי סתום של הלקאה עצמית וחנופה כלפי שוחרי-רעתנו. טוב יעשה ישראלי הקורא את ספרו שיראה את צדו השני של הכותר המהולל הזה שראוי כי ייקרא: My Promised Sale.
מכל פליטי העולם שהתיישבו במקומות אליהם גורשו, איש לא מדבר ולא העז לדבר על "זכות השיבה" דוגמת זו שמוסד האו"ם ברוב צביעותו קבע בהחלטה 194. ומה שונה גורלם של הגרמנים האתניים שגורשו עד האחרון שבהם מצ'כוסלובקיה מאלה של הפליטים הפלשתינים מ-1948? מי אם לא הפלשתינים ראויים ברמה הלאומית לגורל זה בשל היותם חלק מציר הרשע הנאצי-פשיסטי, ומנהיגם דאז כאחראי לשואת היהודים לא פחות מהימלר והיטלר ידידיו האישיים.
נכון אמר שמריה גוטמן לנכבדי הערבים בתשובה לשאלתם: "מה בכוונתכם לעשות לנו עכשיו?" "נעשה לכם בדיוק מה באתם הייתם עושים לנו" - תשובה ציונית הולמת לנסיבות האיום הקיומי שהועמד מול היישוב העברי שנלחם עם גבו אל הקיר כנגד צבאותיהם - 100 מיליון ערבים שקמו לכלותו, פשוטו כמשמעו.