בנסיונותיו הנואלים של הלוי להנדס את ההגיון הלאומי שלנו, הוא מצליח מדי פעם להביא לשולחן השיח הציבורי בשם הפלשתינים פדיחה חדשה. זו אינה הבעיה, הבעיה היא בנסיונותיו המגוחכים לגרום לנו להתייחס ברצינות להתחכמויות הפלשתיניות. הפעם הגדיל לעשות (מו"מרנג, מלכודת הדדית - ידיעות-דעות, 25.2.14), בהביאו את שאלת התם של משפטן פלשתיני בלתי מזוהה, לאמור: "האם תסכים ישראל להכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה "פלשתינית מוסלמית?"
לדעתי התשובה פשוטה, לאחר שיבהירו הפלשתינים מיהו העם הפלשתיני-מוסלמי, במה הוא נבדל מהעם הפלשתיני-ערבי, ומהעם הפלשתיני-נוצרי, ומהעם הפלשתיני-בהאי, ומהעם הערבי מוסלמי על זרמיו השונים, ומהעם הערבי-נוצרי על זרמיו השונים, ומה יהיה ההבדל בין ערבי-פלשתיני-מוסלמי, נוצרי או אחר בארץ ישראל או בכל מקום אחר במזרח התיכון, נוכל להשיב על שאלה זו.
וכמובן, ששאלה פלשתינית כזו מעוררת מיד שאלת חכמולוגים נגדית: האם יסכימו הפלשתינים להכיר במדינת העם היהודי כערש הדת הנוצרית והאיסלאם, שהרי אם מדינה אינה ישות לאומית, אלא ישות אתנית-דתית משולבת, אזי יש לעם היהודי וליהדות עוד זכויות היסטוריות שניתן לזקוף לזכותם תחת המטריה של הגדרת מדינת לאום.
הניסיון להעמיד יהדות את האיסלאם הוא ניסיון מתחכם. ישראל אינה דורשת הכרה ביהדות כדת אלא כלאום. במקרה, שתי המהויות מתלכדות, אבל אין זה כך בלאום הערבי ובאיסלאם. ואם הכוונה של המשפטן הערבי השואל היא להכניס את הלאום הערבי כולו, או את מאמיני האיסלאם כולם כשותפים להסדר הפוליטי הישראלי-פלשתיני בדלת האחורית, מובן שהתשובה היא לא!
שורש ההתעקשות הישראלית על הכרה פלשתינית וערבית במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי נובעת בין היתר בדיוק מהרצון הערבי והפלשתיני לכפור בקיומו של לאום יהודי, מכאן גם בזכותו להגדרה עצמית. לכן, לא מדובר בסימטריה אלא בניסיון הונאה. בעוד היהדות היא גם דת וגם לאום, הערביות והאיסלאם או הפלשתיניות והאיסלאם אינם היינו-הך. יש בעולם כ-60 מדינות שהדת השלטת בהן היא האיסלאם, אבל העם שעל שמו הן נקראות אינו העם המוסלמי, משום שאין בנמצא עם כזה.
מתוך ההתחכמויות של אותו משפטן פלשתיני, ומתוך דבריהם של מנהיגים פוליטיים שונים ברשות הפלשתינית ומחוצה, נראה שהפלשתינים עצמם עדיין לא החליטו מיהם ומהם. האם הם פלשתינים, האם הם ערבים, האם הם מוסלמים שאינם פלשתינים ואינם ערבים, האם הם פלשתינים-ערבים-מוסלמים, או שהם משהו אחר לגמרי.
בתביעת ישראל להכיר בה כמדינת הלאום היהודי, משתלבת ישראל בקונספט הבינלאומי היסודי של מדינת לאום, הנגזרת מזכות ההגדרה העצמית המוקנית לכל לאום המגדיר את עצמו. אין כאן שום כפילות ואין כאן שום שניות או אי-הבנות. ישראל היא מדינת הלאום היהודי ששמה נקבע "ישראל" כחלק מזכות ההגדרה העצמית. בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, רוב האזרחים יהודים ורוב האזרחים גם בני הדת היהודית.
אבל בדומה למדינות אחרות יש בה גם אזרחים ממוצא אתני אחר שלהם אמונה בדתות אחרות. הסיבות לבחירת השם ישראל, אינן מהותיות למעמדה של המדינה וליסודות עליהן קמה, הן שייכות לתחום ההיסטוריה היהודית והסימבוליקה האתנית, ולאתוס היהודי. החלטה על השם הזה נתקבלה ביום הכרזת המדינה, ומי שאינו שלם עימו, אינו חייב להיות אזרח המדינה.
פרוש הרעיון של הכרה במדינה "ערבית-מוסלמית" בארץ ישראל, הוא למעשה הסתלקות מהטענה לייחוד של הקבוצה הערבית שמטעמי נוחיות פוליטית מכנה עצמה פלשתינים. אין לכך יסוד היסטורי, אתני או תרבותי, לבד מהזכות להגדרה עצמית.
וכאן אנו חוזרים לשאלה היסודית לגבי מיהם הפלשתינים. אם הם עוד ערבים מוסלמים, אין שום סיבה שתוכר עבורם עוד מדינה בשטח ארץ ישראל, נוסף על ירדן ועל 21 המדינות הערביות-מוסלמיות האחרות במזרח התיכון הרחב. שהרי בכל המדינות הערביות המוסלמיות חיים מיעוטים שאינם ערבים או אינם מוסלמים או שני הדברים גם יחד - מדוע לא ינהגו בהם אותו מנהג שדורשים לעצמם הפלשתינים-ערבים-מוסלמים בשם פלשתיניותם המפוקפקת?
מאידך-גיסא, אם ינתקו עצמם מהאומה הערבית, יגדירו עצמם כלאום המקביל לעם היהודי, או אז ייתכן שניתן להכיר במדינת לאום פלשתינית דמוקרטית, שאינה מפלה בעלי אמונה דתית אחרים, ובכלל זה יהודים. בכל מקרה אסור לישראל לפול בפח ההכרה בשותפות פלשתינית עם אומה ערבי-מוסלמית בלתי מוגדרת מבחינה פוליטית, ואסור להפוך ישות זו לחלק אינטגרלי מההכרה במדינת לאום פלשתינית.
