כיום כבר ברור שוושינגטון רוצה להשיג בכל מחיר הסכם עם אירן. בדיוק כשם שהיא רוצה באמצעותו של
ג'ון קרי, להשיג הסכם כלשהו במו"מ בין ישראל לפלשתינים (השם עוד לא נקבע, אבל בנאס"א עובדים על כך במחלקת הפטנטים). לכן ברור שהיא ורק היא בלבד תפסוק בכל הסוגיות השנויות במחלוקת:
האם אירן מפרה את התחייבותה בנושא העשרת האורניום? האם זה נכון שהאירנים בעצם כבר יישמו את תוכניתם האסטרטגית ויש ברשותם הידע והאמצעים לייצר פצצה גרעינית? וגם: האם לתמוך בטענת השמאל בישראל, שאם ייכשל המו"מ עם הפלשתינים, האשם היחיד כפי שהיה ידוע מראש, הוא ראש ממשלת ישראל.
מבחינת ישראל, הנסמכת בלעדית על שולחנה המדיני והצבאי של ארה"ב, פסיקותיה של וושינגטון בשני המישורים, יהיו סופיות. ושום עובדה משמעותית מרשיעה אם תתגלה בשטח לא תצליח לערער פסיקות אלו. השריף האמריקני אומנם המיר את אקדחיו במגדלי ציתות סופר-מתוחכמים, אבל עדיין רואה בעצמו שופט בלעדי בזירות השנויות במחלוקת.
שני תריסרי גופי מודיעין לאומיים, לפחות חלקם, ישמחו תמיד לספק לבית הלבן דוחות שיתמכו או יסתרו (הכל לפי הצורך המדיני), כל מה שיטען המודיעין הישראלי. זו לא תהיה פעולת עונשין וושינגטונית כלפי ביבי, כפי שכמה גופי תקשורת בישראל ישמחו לפרשן כרגיל ממשאלות ליבם. מדובר בדפוס פעולה אמריקני ישן-נושן.
לאחרונה התפרסמה הביוגרפיה המרתקת של האלוף (מיל') אהרון יריב ז"ל ("מר מודיעין"), האיש והאגדה. ביוגרפיה מתועדת היטב שחיבר אחד מפקודיו, תא"ל (מיל') עמוס גלבוע. בספר נכלל פרק מאלף על העימות המודיעיני-דיפלומטי החריף שפרץ בין וושינגטון לירושלים על-רקע הסכם הפסקת האש שנחתם בין ישראל למצרים (אוגוסט 1970), לסיום מלחמת ההתשה בתעלה.
מי שקורא את הפרק הרלוונטי בנושא חש כאילו מדובר בסכסוך טרי ולא באירועי 1970. אז כמו עתה, ניצלה ארה"ב את חולשתה המדינית של ישראל כדי ללחוץ עליה לחתום על הסכם הפסקת האש - וזאת, כמבוא לקבלת יוזמת התיווך של שליח האו"ם גונאר יארינג - בתמורה לפיצוי צבאי נדיב (בעיקר במטוסים).
אלא שמהר מאוד גילתה אז ישראל (בזכות יחידה 8200 ומודיעין חיל האוויר), כי האירנים, סליחה המצרים, הפרו את ההסכם וקידמו סוללות של טילי ס.א. 2 לעבר תעלת סואץ. ישראל זעקה חמס, אבל לוושינגטון הייתה תרופת פלא: מודיעין מחלקת המדינה קבע כי טענות ישראל אינן נכונות, וכי המצרים לא הזיזו שום סוללת טילים לקירבת התעלה. ארה"ב גם נזפה בישראל הטורדנית: "הפסיקו להתעסק בקטנות".
ישראל הזועמת איתגרה את ארה"ב הגדולה. היא הציעה לערוך עימות חשאי בין מיטב מפענחי תצלומי האוויר של שתי המדינות. האמריקנים נענו לאתגר. ישראל שיגרה לעימות חסר התקדים הזה את המפענח הטוב ביותר ואת בכיר טייסי הצילום שלה. הדו-קרב הזה לא נערך באו.קיי קוראל אלא בוושינגטון.
הוא נמשך ארבעה ימים מתוחים, ובסיומו הודו האמריקנים: ישראל צודקת! המצרים אכן הפרו את ההסכם. המבוכה האמריקנית הייתה גדולה, ורק בחלוף כמה ימים נאלצה מחלקת המדינה לחזור בה מהאשמת ישראל בהפצת מידע בלתי מבוסס.
ארה"ב הודיעה רשמית כי מצרים הפרה את הסכם הפסקת האש. אבל האמריקנים לא היו מסוגלים לכפות על המצרים להחזיר את המצב לקדמותו. זה היה מחדל הרה אסון. את מחיר הדמים הכואב מאוד של קידום עשרות טילי נ.מ. סובייטים לתעלה, שילמו טייסי חיל האוויר הישראלי שלוש שנים לאחר מכן, במלחמת יום כיפור.
כשהתפזר העשן, כתב האלוף יריב ביומנו האישי (שנחשף לראשונה בספר), דברים שראוי לחזור עליהם, במיוחד היום. הם נשמעים כצוואה מדינית אקטואלית להפליא.
"לאמריקנים" - כתב אהרל'ה יריב - "יש חוש מצוין להבחין בחולשות של ידידיהם, ובלי שום נקיפות מצפון הם מנצלים חולשות אלה. המסקנה היא להיות עקשנים, סרבנים וקשים בלי שום יחס לכוחנו האמיתי. זה משיג תוצאות בארה"ב. כאשר אנחנו מתחילים 'לחשוב בהגיון' ולהזכיר לעצמנו כמה אנחנו תלויים בארה"ב, אזי בקלות אנחנו מידרדרים לעמדות חולשה הפוגעות בנו".
ונא לא להתבלבל. יריב לא היה איש ימין. בתום שירותו הצבאי המפואר כיהן כח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה. היום, על דברים כאלה שכתב, היה בוז'י הרצוג בוודאי מסלק אותו מהמפלגה.
