בשבת זו קוראים בתורה את הפרשה האחרונה בספר שמות והיא פותחת בפסוק [שמות כ"ח]: [כא] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. על הניסוח של הפסוק הזה מתעוררות כמה שאלות ונעמוד כאן על שתיים מהן: 1. מדוע נכתב פעמיים הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן ולא פעם אחת: אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁכַּן הָעֵדֻת? ושאלה שנייה, מדוע נכתב אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה ולא כפי שהיה במציאות, אשר פָקַד משה? לשאלה הראשונה משיב רש"י ש"משכן" הוא מלשון "משכון" וההכפלה רומזת לבית המקדש "שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל". לא נתעכב כעת על השאלה מדוע צריכה התורה לרמוז כבר בעת הקמת המשכן על חורבנות צפויים, אבל אולי בהמשך, כשנצליח בעזרת השם להבין את התשובות של תורת החסידות לשאלות הנ"ל, השאלה האחרונה תתבטל מאליה.
תרגום הרוחני לגשמי
המציאות הטבעית היא, שבני אדם חיים בעולם החומרי והחומר הוא מושא התייחסותם; בני ישראל התבקשו להביא תרומות של חומרים שונים הדרושים לבניית המשכן וכליו; הם עשו זאת ברצון ואף בהתלהבות, כפי שראינו ברשימה הקודמת, ומהחומרים שהביאו נבנו אכן המשכן הגשמי וכליו, שגם הם היו גשמיים. בני ישראל פעלו בהתאם להוראות שקיבלו ממשה, והוא עצמו קיבל את ההוראות ישירות מהקב"ה, בהיותו בהר סיני. שם הראה לו ה' את כל פרטי המשכן. והרי בשלב הזה לא היה שום חומר; אפילו מטבע מחצית השקל שהראה ה' למשה, גם היא הייתה של אש, וכך גם כל פרטי המשכן שראה משה בהר, הכל היה רוחני. שכן התכלית של המשכן לא הייתה בו עצמו, בבניין הגשמי; התכלית נאמרה בפירוש: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. השכנת האלוקות בגלוי, בתוך בני ישראל.
השכנת הרוחניות בחומר
לכאורה, אין ספק שהמשכן שראה משה בהר, עם כל הפרטים שבו, היה במדרגה נעלית באין ערוך ביחס למשכן שנבנה למעשה, שכן הוא ראה את המשכן הרוחני בעוד שהמשכן פה למטה נבנה מחומר. אבל לזה רומזת התורה באומרה פעמיים "משכן" אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן, שאמנם יש משכן רוחני נעלה מאוד והמשכן שאנחנו בונים הוא בסך-הכל חומר, אבל יש קשר הדוק ביניהם; כי המבנה החומרי הזה מיועד לאפשר את התגלות הרוחניות בתוך עולם החומר. ומכאן, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', הוראה נצחית עבורנו; הרי אנחנו חיים בעולם החומר, וגם אם יודעים משהו על רוחניות, היא אינה מושגת על ידינו כי החומר מכסה עליה. לכן עלולים לחשוב כי אין לנו סיכוי אמיתי לפעול משהו בעולם הזה, מעבר למימד החומרי. באה פרשת השבוע ומבהירה לנו היטב כי השכנת הרוחניות וגילויה בעולם החומרי תלויה ומותנית במעשינו ובעבודתנו.
עדוּת לישראל
לכן גם נקרא המשכן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אומר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, כי הוא מעיד על השראת השכינה בישראל וממילא גם על נוכחות האלוקות בעולם כולו. ולא רק המשכן, זהו גם עניינה של כל מצווה שאנחנו עושים, עדות שהקב"ה כאן איתנו. וזה מה שאומר דוד המלך על העלייה לרגל [תהלים קכ"ב]: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל; בבית המקדש ראו כולם בגלוי את נוכחות השכינה ועל מה שרואים יכולים גם להעיד. זוהי העדות. והוא מסיים שם: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה'. כי על מדרגות רוחניות שמעבר ליכולת הראייה, לא ניתן להעיד, רק להודות. בבית המקדש ראו אלוקות בגלוי, ויכלו להעיד על כך, אבל כל אחד גם הרגיש שמה שרואים זה מעט מזעיר, רק מה שמסוגלים לראות במגבלות הגוף החומרי; ומה שעדיין לא מסוגלים לראות - זה הרבה יותר ממה שרואים, ועל זה שייך לשון הודאה.
משכן מלשון משכוֹן
מכאן נוכל גם להבין את פירוש רש"י להכפלת המילה משכן בפסוק הראשון, שרומז לשני חורבנים של בתי המקדש; בית המקדש מילא בדיוק את אותו תפקיד שמילא המשכן, אלא שהוא היה בבית של קבע בעוד המשכן היה מבנה ארעי. חורבן בית המקדש הראשון (ואחר כך השני) עורר, וזה טבעי, רגשות של ייאוש אצל היהודים, חשבו שלא יצליחו להתחבר לאלוקות בלי בית מקדש? הרמז לחורבן שמביא רש"י בפסוק הראשון של הפרשה בה קוראים על הקמת המשכן, נועד ללמד אותנו שני דברים: הראשון הוא שהעדר בית המקדש הפיזי הוא זמני, כמו שמשכון ניתן למלווה באופן זמני עד להחזרת החוב; והשני הוא שהעדר בית מקדש גשמי, אומנם מקשה על זיהוי הנוכחות האלוקית בעולמנו, אולם אינו מונע את השכנת השכינה בישראל. כי, כמו שאמרנו לעיל, המצוות שאנו עושים הן עדות לנוכחות האלוקית בעולמנו ובעיקר לחיבור של עושה המצווה עם האלוקות.
תודעה של ביטול לאלוקות
ועדיין צריכים להבין כיצד יכול אדם לחבר בין החומר לרוח ועוד יותר, בין גשמיות לאלוקות. אדם גשמי יכול לבנות בית גשמי עשוי מחומר, זה מובן, אבל שאדם יצליח לבנות בית שבו תשכון האלוקות? הפער הערכי שבין חומר לרוח הוא גדול מאוד, קל וחומר הפער שבין חומרי לאלוקי, בין נברא לבורא, שהפער הוא אינסופי. והרי זה מה שהיה במשכן לגמרי בגלוי, מיד עם השלמת הקמתו כתוב [שמות מ']: [לד] וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. על זה באה התשובה בפסוק הראשון של פרשת השבוע שלנו: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה; המאפיין העיקרי באישיותו של משה היא האמירה [שמות ט"ז]: וְנַחְנוּ מָה; הוא חי בלי מודעות עצמית בכלל, רק בתודעה של עבד ה'. לכן היה לו חיבור תמידי אל ה', דבקות מתמדת; כי כאשר הנברא בתודעתו בטל לאלוקות, הוא הופך להיות כלי להשראת האלוקות.
השראה ממשה
לכן, אומר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, לא כתוב "אשר פָּקַד משה" כי משה יכול לפקוד, והפקודה גם תתבצע, אפילו אם אין תודעה של ביטול לאלוקות; היא תבוצע במישור הטכני. אבל כאן המישור הטכני אינו יכול להספיק, לא די בו להשראת השכינה בישראל; לכן אומרת התורה ביחס למשכן וכליו, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה, כי דווקא על-ידי מדרגת הביטול שמאפיינת את משה, יכול להיווצר חיבור בין החומר הגשמי ובין האלוקות. באותה עת, ובייחוד לאחר הזעזוע הנפשי שגרם חטא העגל - ובעקבותיו שבירת הלוחות - לכל בני ישראל, נוצרה אצלם פתיחות לקבל השראה ממשה ולאמץ לעצמם את תודעת הביטול לאלוקות. במילים אחרות, משה השפיע על כל בני ישראל ורומם אותם עד קרוב למדרגתו שלו. מציאות זו התבטאה בהבאת התרומות למשכן, שהיו מכל הלב וכך הם נהיו כלים מוכשרים להשראת השכינה.
תורה שבעל-פה
ה'אור החיים' הקדוש מפרש את הביטוי "אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה" כמתייחס לתורה שבעל-פה: פירוש, תורה שבעל-פה שנמסרה למשה לפה ולא לכותבה. שהרי בתורה לא נכתבו כל הפרטים כיצד בדיוק לבנות כל פריט; הקב"ה הראה אותם למשה בהר ומשה העביר את ההוראות בעל-פה. הפירוש הזה עולה בקנה אחד עם הפירוש החסידי שהבאנו לעיל מליקוטי תורה של אדמו"ר הזקן, שהרי כדי לקבל הוראות בעל-פה, צריכים את בחינת הביטול בנפש. פירוש נוסף של 'אור החיים', שהביטוי הזה יכוין על פקודת משה, שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן. משה היה רק שליח (-פקיד) להעביר לבני ישראל את הפקודות שהוא עצמו קיבל מהקב"ה. ואכן, הוא ממנה בעלי תפקידים, מהם לזמן קצוב, כמו האומנים שיבנו את המשכן וכליו, ומהם בלי הגבלה של זמן, כמו אהרון ובניו, ואיש אינו מערער. הוא אשר אמרנו, תודעה של ביטול שפירושה קבלת עול.
הר-הבית בידינו?
בהשגחה פרטית גלויה, השבוע נדונה בכנסת הריבונות של מדינת ישראל על הר-הבית, מקומו הנצחי של המקדש. אני מודה שלא עקבתי בעצירת נשימה אחר הדברים והדוברים, אבל העובדה שהנושא עלה לדיון, ותפס נפח תקשורתי לא מבוטל, בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת פְּקוּדֵי, בוודאי יש בה רמז לענייננו, שהוא השכנת הרוחניות בתוך העולם הזה והעלאת הגשמיות אל הרוחניות. כי למרות אותה הכרזה מפורסמת של מפקד החטיבה שכבשה את ירושלים בשעה שעמד על הר-הבית, העובדה היא שהר-הבית אינו בידינו. והוא אינו בידינו כי, כי מה? הרי המקום הזה הוא לא פחות ממוקד הגעגועים של אינספור יהודים לאורך אלפי שנים, אז מדוע כאשר שבנו אליו בחסדי שמיים, הפקרנו אותו בידי שונאינו? ההסבר היחיד שעולה בדעתי הוא שאנחנו פוחדים מהחיבור לקדושה.
