גורמים נאצריסטיים במצרים ובעולם הערבי בכלל מדמים את גנרל עבד אלפתאח א-סיסי לג'מאל עבדול נאצר, כשהם מסתמכים על כך, שמאז עבדול נאצר, לא זכה מנהיג מצרי לפופולריות גורפת כפי שזוכה לה המועמד הנוכחי לנשיאות מצרים. ברור כי המניע לטענה זו הוא שאיפתם של הנאצריסטים לפאר את נאצר ולהוכיח שרק מי שהולך בדרכו יזכה לאהדת הרוב המכריע של העם המצרי וגם של עמי מדינות-ערב האחרות.
האומנם יש בסיס לאנלוגיה הזאת בין נאצר לא-סיסי?
יש לציין כי יש בין השניים מכנה משותף אחד...והוא התנגדותם המוחלטת ל"אחים המוסלמים". נאצר כינה את האידיאולוגיה של "האחים המוסלמים": "השנאה השחורה", שהרי הם ניסו לרצוח אותו בעת שנאם בכיכר הראשית באלכסנדריה באוקטובר 1954. הם ירו 6 כדורים, אך החטיאו. נאצר רדף אותם עד צוואר, הכניס אלפים מהם לבתי סוהר וב-1966 תלה את מנהיגם הרוחני סייד קוטב. ואילו א-סיסי סילק את
מוחמד מורסי מכס הנשיאות והכניסו למעצר יחד עם 134 מנהיגים של "האחים המוסלמים", וכולם עומדים לדין באשמות חמורות, כגון ריגול, בריחה מבית הסוהר ופגיעה בבטחון המדינה.
אך מלבד שוויון במאפיין זה, אפשר להצביע על שורה ארוכה של נקודות שוני:
- נאצר ביצע הפיכה צבאית ב-23 ביולי 1952 עם קומץ קצינים שקראו לעצמם "הקצינים החופשיים". העם לא היה שותף למהפך השלטוני. תושבי קהיר רבים העידו כי ביום ההפיכה לא היו הפגנות שמחה של המוני העם, ברחובות נעו תותחים ושריוניות, ואנשים לא הבינו מה מתרחש. בהבדל מכך, א-סיסי הדיח את מורסי ב-3 ביולי 2013 בעקבות הפגנות המוניות, שמשתתפיהן תבעו את סילוקם של "האחים המוסלמים" מן השלטון. מספר המפגינים ברחבי מצרים נאמד בלמעלה מ-20 מיליון.
- נאצר שלט במצרים באמצעות מועצה צבאית של הקצינים החופשיים, ששלטה במצרים לאורך שנים. הוא גם הדיח את מי שעמד בראש ההפיכה, גנרל מוחמד נג'יב, וכפה עליו מעצר בית עד יומו האחרון. ואילו א-סיסי קיים משאל עם לקבלת חוקה יותר ליברלית מזו שחיברו "האחים המוסלמים", והוא פועל לקיומן של בחירות לנשיאות ולפרלמנט.
- נאצר ביטל את המפלגות שהיו קיימות בעידן המלוכה, 12 במספר, והנהיג משטר חד-מפלגתי שבראשו עמד. בהתחלה, נקראה המפלגה "האיחוד הלאומי", ולאחר מכן - "האיחוד הסוציאליסטי". זה היה משטר של עריץ אחד. נאצר עצמו הכריז ב-1966 כי "נמאס עליו שלטון היחיד, וכי הוא חותר לקראת הנהגה קולקטיבית". אך זה לא נעשה, ונאצר המשיך להיות שליט יחיד עד יומו האחרון.
א-סיסי תומך בקיומן של מפלגות, פרט למפלגת "האחים המוסלמים", וזאת בהתאם לחוקה שאושרה במשאל האוסרת על קיומה של מפלגה דתית כלשהי. גם הבחירות לנשיאות פתוחות לכל המועמדים. אומנם בנוסף לא-סיסי שטרם הגיש את מועמדותו יש שני מועמדים נוספים - הרמטכ"ל לשעבר סאמי ענאן, ומועמד השמאל חמדין סבאחי - אך זאת רק משום שידוע כי א-סיסי יזכה בבחירות ברוב מכריע. יש להניח כי הצבא ימשיך לשלוט במצרים עם שינויים קוסמטיים של ריבוי מפלגות.
- נאצר שאף לאחד את כל מדינות ערב בהנהגתו. הוא שאף להשתלט על מדינות הנפט ועל הכנסותיהן, ובהן לשקם את כלכלת מצרים. אך הוא נחל בכך כישלון חרוץ, וכל ניסיונות האיחוד שלו קרסו.
באשר לא-סיסי, אין סימנים לכך שהוא שואף להשתלט על מדינה ערבית כלשהי. ההפך הוא נכון. למן היום הראשון שבו סילק את "האחים המוסלמים" ואת הנשיא מורסי, הוא זכה לתמיכה גורפת מצד מרבית מדינות ערב, פרט לקטר שתמכה ב"אחים המוסלמים". מדינות הנפט הגישו למצרים סיוע של 14 מיליארד דולר, וכוויית עומדת להעניק לה עוד 2 מיליארד דולר כמענק ועוד 2 מיליארד דולר כהלוואה ללא ריבית.
- נאצר הוביל ב-22 במאי 1967 הרפתקה מסוכנת, בהכריזו בבסיס חיל-האוויר המצרי בביר גפגפה שבסיני כי "המלחמה תהיה מלחמה טוטלית, וכי המטרה היא ריסוקה של ישראל". בכך המיט נאצר אסון כבד לא רק על מצרים, אלא גם על שתי מדינות ערביות, והן איבדו תוך 6 ימים את סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון ורמת הגולן.
לעומתו, בינתיים אין סימנים לכך שא-סיסי ילך בדרכו של נאצר. הוא מבין היטב את המשמעויות של האיזון הצבאי, את מצבו של צבא מצרים שלא נלחם זה 4 עשורים, ואת העדר המניעים לפתיחה במלחמה, לאחר שמצרים החזירה לעצמה את סיני עד גרגר החול האחרון ושיקמה את כבודה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
ניתן לקבוע כי המשימות הניצבות כיום בראש סולם העדיפויות של מצרים אינן מלחמה נגד ישראל, כפי שהיה בעידנו של נאצר, אלא מיגור הטרור הקטלני ושיקום כלכלתה של מצרים.
