"האנושי שבגוף האדם" הוא ספר של יונתן כהן, ששנות חייו כולן היו שנים של מאבק עם גופו. עולם אחר ניתן לו מזה שבו אדם מן השורה זוכה, וחוויות חייו לא דמו לאלה של אדם סביר בפיזיות שלו. אכן הוא חי שישים שנה, גם מצא בהכרח דרך לחיות - אך ניתן לומר כי לא ידע שמחה של גוף אף לא שנה אחת משנות חייו.
מי שכבר איננו הותיר ספרות נכבדה אחריו. חומר כתוב, מסות ברמת כתיבה גבוהה, מאמרים וספרים שעניינם סובב סביב מחלתו, סביב הגוף הקורֵס שהבורא זימן לו. והזימון הקשה שזומן לו גרם לחייו להיות חיים ספרטניים, חיים של גלדיאטור, לוחם בזירה אכזרית, שלאורכם היה חייב ללחום מדי יום ביומו, מדי שעה בשעה, מדי כל תנועה ותנועה של הגוף שלא נשמע לו - אך הוא סרב להיכנע לגזרה שנגזרה עליו ובמשך שישים שנה לא חדל להתמודד אתה.
"רק נכים שלא יירתעו ממצבם הגופני, אלא יראו בעיני רוחם את הכוח החבוי בקיומם המיוחד, יוכלו לגלם את אנושיותם במהלך חייהם." - כך כתב. זה המוטו של הספר וזה היה המוטו שליווה אותו במשך שנותיו, ודומה שאכן הצליח לדמות בעיני רוחו את חייו כחיים רגילים, שכאילו כך הם ניתנים לבני האדם. לסוג מיוחד של בני אדם.
כאמור, הוא כתב. כתב בדרכו ובמגבלות שהיו לו, וכתיבתו מתעלה לרמה פילוסופית למדנית שבאה מתוכו. מגבלתו הפיזית דחפה את חשיבתו, הִתמִירה, עשתה אותה בהירה כל כך, חדה כל כך, וכתיבתו המעמיקה נקראת כחומר מחקרי.
אביא לכאן מספר דוגמאות קצרות:
"כתיבתי משתמשת בַּשפה כדי להרכיב צירופי מחשבות, רגשות ותיאורים, וקריאתם בכתוב עשויה להרכיב מחדש את צירופי הדברים הללו אצלכם. קריאתם בכתוב עשויה אפוא להרכיב אצלכם מחשבות, רגשות ותיאורים שלא היו קיימים אצלכם טרם הקריאה בכתוב." (מתוך "על החיים המתקיימים בגוף הנכה", עמ' 16).
מדהים דמיון הדברים לְמָה שטלפטיה אמורה לעשות, והדברים מדויקים גם למה שסופר אמור להעביר - ולא במקרה אני אומר זאת, כי אלו דברים שאמרתי וכתבתי פעם בעצמי בהקשר של הכתיבה - כאשר הוא לוקח את דמיונו ומנסה להעבירו לאחרים, כדי שיחוו את החוויה שדימה במוחו שלו.
אביא עוד קטע קצר, שמצביע על מקור כוחו:
"ההשקפה הרווחת מציגה את הנכות בתור התולדה האומללה של אסון אישי אשר המיט על האדם הנכה שואה חסרת תקנה. מן הדין הוא שנתעלם מדעות קדומות אלה. מוגבלוּת גופנית אומנם מקשה, מעיקה ומתאכזרת, אבל היא מקשה ומתאכזרת רק אל הגוף עצמו." (מתוך "פרספקטיבה חדשה", עמ' 17).
וקטע קצר נוסף, על הכוח עצמו:
"בימים ההם נוכחתי לדעת שאפילו אם אני בוחר להניע את גופי, אין בכך כדי לבלום בתכי הרגשת אומללות. ועוד נוכחתי לדעת בימים ההם שאפילו אם אני בוחר שלא להניע את גופי, אין בכך כדי לבלום בתוכי הרגשת אושר." (עמ' 19).
בא אדם סביר בבריאותו, קורא את מה שיונתן כתב, ואם הוא מבין את מצבו הוא חש עצמו קטון ליד הכוח הנפשי המובהק הזה ונוכח תבונת דבריו. האם כוח כזה יכול להיבנות באדם מתוך האין ברירה? או שמא נכון להניח שלא כל אדם מוצא בו את הכוח הזה?
סביר שכך. מוכַּר כך. אכן לא כל אחד יכול.
בתחילת הדרך, והוא אדם מאוד צעיר, לא רצה לדעת על מהות השיתוק שלו או על הניוון החריף של שריריו, היות שלא היה בכוחו עדיין להתמודד עם הידיעה ועם ההבנה שכאלה יהיו חייו. בתוכו דעך, עד אשר הבין - על-פי שידיעת מגבלותיו נצברה בתודעתו מיום ליום - כי כזה הוא מצבו ואינו יכול לדחות עוד את ההבנה.
וההבנה שבו התעצמה, נעשתה גדולה ועמוקה, ומכך שהייתה גם מאוד מצערת וכואבת, עוררה בו את התחושה שהתוך שלו פוסע לעבר הרס וחורבן וכי הוא מצוי על-פי תהום - אך במקרה המיוחד שלו נעשה אותו תוך מאותגר ומחפש תשובות, נאחז בציפורניו בקירות התהום ונותן לו שנות חיים בהן יוכל ללחום.
על-פי הכתוב בספרו, הקדישה לו אמו את חייה, תמכה בו וסייעה ללא סייג. היא לא החסירה ממנו דבר שהטובות באימהות היו יכולות לתת, אם באהבה ואם בחומר. והוא, ברגישותו ובתבונתו הגבוהות תוהה היה מה נותר ממנה ליתר בני המשפחה, מה נותר ממנה למען החיים של עצמה. והוא כותב על כך מתוך הערצה עצומה לאם המסורה הזאת, שבזכותה שרד בצורה שפויה את שנות צעירותו. מעבר לכך הוא חב הרבה לד"רמשה פלדנקרייז, ממציא שיטת הטיפול המיוחדת שליווה אותו באופן אישי במשך שנים ארוכות, הדריך את דמיונו ואת מחשבתו ואִפשר לו יכולת למידה נפשית כדי למצוא דרך לחיות ולחזק את עצמו.
לאטו הגיע אל התובנה כי אינו יכול לחיות כמו כל האחרים. כי חוקיו של העולם הכללי אינם יכולים להיות חוקי עולמו הפרטי. והוא הביא אל עצמו את ההבנה שייטב לו אם יתנער מן ההרגלים, מן התפיסות ואף מן האמונות של העולם האחר שאינו עולמו וכי עליו להתרכז בעולמו שלו, בתפיסה שלו, בתובנות שלו. אף לנהוג הרגלים משלו, שיבנה אותם לעצמו, שאינם כמו של האחרים. והוא מכנה את סדר היום החדש הזה "בית ספר פרטי" משלו, שבו יפתֵחַ את התנהגותו לפי צרכיו הוא ויכולותיו שלו כפרט, כך לא ישעבד עצמו לניסיונות מכשילים שאינם יכולים לתאום לעולמו המוגבל, השונה והמיוחד.
בהדרכתו של ד"רפלדנקרייז ועוזרתו, מיה סגל, התחיל ליצור ועשה את שביכולתו לצייר בעיפרון, נטייה שכבר הייתה קיימת בו. מעשה זה פתח בפניו דרך ותשוקה לפיתוח של עצמו, ואביא דברים בשפתו: "על-פי הבנָתי הייתה לי זכות מלאה להינתן במתכוון ליצירתה של הבעה עצמאית משלי שביטוייה ישתייכו לי בשלמותם. הפליאה אותי האפשרות להיות לא רק פעיל בחוויה ברגעי התממשותה של היצירה שאני יוצר. הוקסמתי מההזדמנות להיות גם סביל באותה שעה לנוכח עכשוויותה המציאותית של היצירה." (מתוך "סגנון אמנותי משלי", עמ' 56).
הוא האמין, בהקשר לציורי העיפרון שצייר, כי מעשה היצירה מאפשר לו כאדם להתחדש יחד עמה, מרגע לרגע. ועוד הוא מוסיף: "האמן הוא האדם המסוגל להיפטר מאישיותו באמצעות יצירותיו." (שם, עמ' 59), ושמא, אני אומר, בהשׁאה עצמית מוגברת זה סייע לו לדַמות את עצמו, גם אם לא בעולם האמתית, במצב שונה ממצבו העגום.
השׁאה זאת, אם אכן אני יכול לכנות מצב זה כך, או שמא נכון יותר דמיון מודרך זה, שבדרכם חיברו אותו לדימוי החי של תנועת הגוף, הולידו בו תעצומות שאפשרו התהוות של חיים בתוכו, על-אף הכול. בסיועם של דוקטור פלדנקרייז ועוזרתו התחיל להבין את התנהגות גופו, כאילו לצפות במתרחש בו ולדַמות את התנועתיות שיכולה להיות בו.
האם בעקבות כל זאת ראה את עצמו בדמיונו כמי שמהלך על רגליו? - נראה שכן. אף יש מקומות בספרו שהוא מודה בכך בעקיפין, ואך טבעי הוא. כולנו מדמים לא פעם דברים על עצמנו, דברים שהיינו רוצים שנהיה, או גם דברים שיהיו לנו. כל שכן ירצה לדמות זאת לעצמו כל מי שלא זכה במה שהאנושות הסבירה זכתה בו וקופח בצורה בלתי הפיכה וקיצונית כל כך.
"בעמקות ההולכת ומתרחבת אצלי נעשה כושר השיפוט שלי מדויק יותר החל מהימים ההם ואילך באמצעות מעודנוּת הביטוי של התנועה. כן נתקלתי כמעט ללא הרף בעצמות גדולות של דקויות הבעה העוברות דרכי באופן גופני. חוויתי בגופי כיצד התחזקות של תחושת התנועה שלי מגבירה את השליטה העצמית שאני לומד לרכוש." (מתוך "האזנה להתנועעות הגוף", עמ' 71).
דומה הדבר, בתחושה שמתעוררת למקרא הדברים, לכך שאדם יכול להניח עצמו על שולחן המחקר ולעקוב אחר התנועות המוחיות של שרירי גופו, כמעט של הוראות המוח, דבר שהוא דמיוני. אך נראה שהוא הצליח ליצור אותו במין וירטואליות שנוצרה במוחו שלו, שעשתה אותו הולוגרמה של עצמו. כאילו היה יוצא מתוך עצמו ורואה את עצמו מנותח בידיו הוא. כל זה מביא להשתאות על עומקם של הדברים שהיו בתוכו ועד אן הגיעו יכולת החשיבה שלו, הראייה הפנימית שלו, החוזק הקוגנטיבי שבאותה קופסה שפיתח בתוך עצמו בגלל כשל הבריאה שהיה נתון בו.
חברים מכרים וקרובים מביאים בספר קטעי עדויות, שבכולם הבעת השתאות על האומץ שהיה בו ועל גודל כוחו הנפשי. הוא ידע ללמד אפילו אחרים את שיטת התנועה שפיתח כדי שיוכל להניע מעט את גופו, ליישר אותו בכיסא הגלגלים שלו או בכיסאו כדי שלא יקרוס, כדי שלא ישקע בתוך עצמו. כאילו, מגודל נפשו, היה בו חשש לקריסתם של אחרים שיציבתם והתנועתיות שלהם לא נראו לו נכונות. כי אהב את האחרים שהיו לידו. כך בתמונות בספר האלבומי הזה: הוא נראה מחייך, על-אף הכול. גופו קרוס למחצה אך בעיניו ברק של חיים ושל שמחה שידעה להחזיק יחסי חברות ולא להרחיק חברים מסביבתו.
אחת העדויות שמובאות בספר, מימים שהייתה בשריריו שארית של תזוזה, היא מה שמספרת ידידה שלו: "בזמן מסיבת החתונה התנהלה סביב השולחן שיחה ערה. כשהתחילו לרקוד העזתי והזמנתי את יונתן לרקוד אתי. מעולם לא הזמנתי בחור לרקוד אתי. בוודאי לא בחור בכיסא גלגלים בלי יכולת לעמוד על הרגליים. לשמחתי, יונתן נענה להזמנה במאור פנים, וזו הייתה חוויה חדשה בעבורי, חוויה יוצאת דופן - הרקדתי את כיסא הגלגלים עם יונתן והרגשתי שזה היה הדבר הטבעי ביותר לעשותו" (שם, עמ' 75),
אין ספק כמעט, שתחושה זו שלה באה מתוך חוזקו ומתוך ההתמודדות שלו עם מצבו, בראייתו אותו כטבע נתון, טבע שאמור לכאורה להיות מצבו הנורמלי הפרטי והשונה שהוא צריך לחיות אתו.
ואיך עשה זאת?
הנה גרסה אחרת על הנאמר בשורות קודמות שרשמתי: "נמנעתי ביודעין מלזהות את הסגולות הפרטיות שבחיי עם תכונות הציבור וכללֵי חייו. בניגוד למקובל ברגיל, לא נהגתי להתייחס אל ניסיונן המוסכם של הבריות כאל 'אמת' הנתונה לי מן המוכן. כתחליף, אימצתי לעצמי תמונת עולם ערטילאית משלי, שעמקותה הייתה מעוררת בקרבי נטייה בולטת להעדיף את הרוחניות שבמהותי." (מתוך "פיתוח עצמי של עולמי הפרטי", עמ' 79).
ניכר בכל שורה שכתב יונתן כי הצטיין הצטיינות יתרה בלימודי הפילוסופיה שלו, כפי שאכן כתוב בתעודה המוסמך שנותרה אחריו מטעם אוניברסיטת תל אביב, דבר שהצליח לעשות על-אף כל המגבלות שהיו לו. ואודה כי לא פשוט לכתוב על הספר הזה. הוא שופע כישרון ויכולת מנטלית עד להתפוצץ. הוא מרובה שיאים, השגות ותובנות ויש רצון לצטט את כולו. איש לא יכול להביא את הדברים כמוהו ואין מי שיכתוב עליהם טוב ממנו. כמו שאיש לא יכול להסביר נביעה של מים כמי שחי בלב המבוע.
בהיותו כבר בן חמישים שנה, כמעט חמישים שנה לאחר שאמרו שלא ישרוד, הוא כותב לארגון הגג של הנכים כך: "על-מנת להבהיר לכם מה יכולה להיות המשמעות של מלה "הומני" ו"מצפוני" בהקשר של חיי, נדמה לי כי כדאי היה בנקודה זאת לספר לכם מעט על הדרך שבה אני חי את חיי. רבים מאנשי המקצוע בתחומֵי הרפואה והשיקום רואים בי את אחד המקרים הקיצוניים של נכות גופנית. אני מרותק למיטה 24 שעות ביממה ללא יכולת לנוע. בשל מצבי הגופני נסיבות חיי היו תמיד לא פשוטות ולא קלות וצורות מעורבוּת רבה במיוחד של הזולת. איני יכול להתקיים ללא סיוע תמידי ברמות שונות ובכיוונים רבים מאוד. אין כמעט תחום מתחומי החיים שבו אינני זקוק לסיוע על-מנת להיות מסוגל לפעול ולתפקד. אפילו מכתב זה משמש דוגמה לסוג קשיים זה - נאלצתי לאתר חבר שימצא את הזמן לכתוב את הדברים מפי." (עמ' 53).
ועם כל זאת הוא מצליח להתוות בתוך עצמו מושג של אושר:
"האושר הוא מצב אוטופי. אני שואף לאושר - משמע אני קיים." "אין לראות בשום אופן ופנים את האושר בפרספקטיבה היסטורית אלא אך ורק בפרספקטיבה פוטנציאלית." "אלוהים הוא התגלמותו של האושר האקטיבי." "האושר הו מצב המקיים את היש ואת האין או במילים אחרות מצב שאינו מקיים לא את היש ולא את האין." "המקור להשגת עצם קיומו של האושר הוא האהבה, באשר האהבה היא ניסיון רגשי להשגתו." (שם, עמ' 101).
ואני רוצה לומר, מתוך אמונה, שלולא הצליח בדרכו לחוש את הרגש הזה, הרי שלא היה מצליח לכתוב עליו, ואפילו להגדיר אותו.
ואילו על אהבה הוא כותב: "אהבה היא פתח לתחושת הפרדוקסלי שבאשליות, ולעתים גם לתחושת היופי שבתבוני. אלה חיֵי אדם בשלמותם, בחלקיהם."
אולי לפי כך הוא כותב במקום אחר, כי יש הבדל בין חיים של נכה שחווה את הצד הטוב של הנכות - ונראה מדבריו שמצא בהם גם צד טוב אפשרי - ובין חיי נכה שחווה את הצד הרע של הנכות. והוא יוצא מתוך הנחה, תיאורטית אמנם, כי שיפוט נכון יכול לאזן בין מגרעותיה של הנכות לבין (ביטוי שלו: ("תרומותיה של הנכות".
בא אדם סביר בגופו ושואל איזו תרומה יכולות לתרום נכות, מוגבלוּת, קשיים פיזיים, סבל נפשי, חוסר השתלבות בחיים הרגילים והצורך בסיוע מתמיד ובאובדן עצמאותו של הגוף. אבל, הוא אומר, "כדי להבין מה רב הכוח האנושי הגלום בחיים של מוגבלות גופנית, יהיה עלינו לחקור בקצרה את סוד העצמה של הקיום האנושי בכלל." (מתוך "אפשרויות חדשות בנכות", עמ' 141) - אך דומה לעתים, בזמן הקריאה, כי כאילו מי שנולד להיות שונה אינו חש מקופח כל כך, היות שאינו יודע חיים אחרים, ואולי לפי כך אינו יכול לדעת אם חיים אחרים טובים יותר. והוא מדמה זאת לאדם שקיבל לידיו פרי מקולקל לאכול וכך נותר הטעם של אותו פרי בפיו - הרי שלא יוכל אותו אדם לדעת טעמו של אותו פרי כשאינו מקולקל. לפי כך, מבחינת הטעמים שלו, כאילו טעמו של זה המקולקל הוא טעמו הטבעי של הפרי.
יש פילוסופיה גדולה לאורך הדברים שהוא כותב, ולא פעם חשתי כי קטונתי. קשה גם, שוב, לומר דברים על ספר שהוא כולו אמירה תבונית עמוקה וגדולה. ואם נשאל עד כמה הוא מבין את עצמו ואת הפילוסופיה שהוא עצמו מבטא לאורך הדברים - הנה כך הוא כותב: "הפילוסופיה היא שירות עצמי, מתת, מאירה באורה למרכז משקל הנפש." ואפשר לשאול, האם זה הרווח עליו דיבר? אותו רווח אפשרי מנכותו של הגוף? נפש שהוזה, וחווה, נפש שמרחפת מעל לכול?
ולסיום רשימתי, המביעה כאן את צניעותה מולו, אביא מעט מתוך הביוגרפיה של מחלתו: "יונתן נולד בלונדון ב-27 באוקטובר 1951. תינוק שנולד נורמאלי, הוא התפתח והתחיל לזחול, אבל לא עמד על הרגליים. כשהיה בן פחות משנה הרגישה אמו שמשהו לא בסדר. אחיה הרופא בדק ומצא שאינו מגיב. ואז הלכו לנוירולוג מומחה, והוא אבחן את המחלה שלו וקבע שאין לו סיכוי לחיות אחרי גיל שנתיים וחצי." (עמ' 53).
על אף זאת שישים שנה חי יונתן, עד שנת 2011. אומנם חי מבלי לחוש את שמחת הגוף, אך דומה כי האיש שישב בתוך גופו הרך והקורס ידע לדַמות לעצמו את אותה שמחה, אולי אף לראות עצמו בחדרי מוחו מהלֵך ככל האדם, אך גם קיבל את מצבו כמצב נתון מרגע לידתו וכך למצוא למרות הכול אושר, על-פי הגדרתו שלו, ואהבה לשנים שהיו לו.
ספר זה ראה אור זה עתה, שנתיים לאחר מותו, בוודאי מתוך הצדעה לחיים שהיו לו, ועוד יותר מכך לדרך שבה ראה אותם. אין בספר בקשת חמלה כלשהי, ההפך. זהו ספר על גבורה. של אדם שניצח את עצמו. ושכזה הוא מעורר
כבוד והשתאות.
(יונתן כהן, "האנושי שבגוף האדם - כתבים ותולדות", מהדורה אלבומית, הוצאת "נדב" ו"צבעונים" 2014, 210 עמודים.)
