כעוגב למלכי בציון וכמזבח קדמון לגזעי,
זה שלחן הכתיבה כל ימי שתיקתי כנדרי:
אראנו כמו מרחוק, ראית המנגן והכהן שהגלו:
כזה העוגב וכזה המזבח.
אצ"ג, השר השיר והרע
בבוקר בהיר אחד, ביום ובאלול שנת ה"א אלפים שבע מאות ששים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בששי לחודש ספטמבר שנת 2000 למנין אומות העולם, נפתחו שערי השמיים מעל העיר הגדולה ניו-יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט – מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן. רק כושי זקן אחד: חסר-בית נפוח כפן ומזוהם ששכב מכוסה בסמרטוטים על ספסל בתחנה הרכבת ושאל את נפשו למות, נאסף באחת אל בוראו ומת מיתת נשיקה. חיוך מאושר נותר קפוא על פניו המתות, חיוכם של נשואי העוון שנשלם גלגולם וזכו במנוחת עולם.
באותה השעה ממש, לא רחוק משם, בקפיטריה האופנתית שהוקמה לא מזמן בלובי של בנין לויט ושחלונותיה השקיפו על וושינגטון סקוויר פארק, ישב פרופסור אנדרו פ. כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית של אוניברסיטת ניו-יורק והתכונן להרצאת הפתיחה של הקורס "ביקורת התרבות או תרבות הביקורת: מבוא לחשיבה השוואתית" קורס חובה שאותו למד, כמו בכל שנה, בסמסטר הסתיו. כהן התמחה במתן שמות אלגנטיים לקורסים שלו, קורסים יצירתיים ומקוריים שמשכו אליהם סטודנטים מכל החוגים ושהיו תמיד מלאים עד אפס מקום.
לא רק שמות הקורסים היו אלגנטיים, אלא גם התכנים שנלמדו בהם - רעיונות עגולים, בהירים וחלקים שהיו אומנם בעלי כוח חדירה לא מבוטל אלא שעיקר כוחם היה ביופים ובמובהקותם של המודלים הפרשניים שאותם העמידו, מודלים תקשורתיים ומנוסחים להפליא שקל היה להאחז בהם ולהפנים אותם. ובכלל "אלגנטי" היה התואר השכיח ביותר שהוצמד לכל דבר בו ניכרו השפעתו ונוכחותו של פרופסור אנדרו פ. כהן, כל הויתו הייתה כזו: מראהו ולבושו, שפת הגוף וטון הדיבור שלו, סגנון הכתיבה שלו, רעיונותיו - בכל אלה משלה איזו צלילות מעודנת, אריסטוקרטית, שצבעה בגון זהוב חגיגי את כל מה שנגע בו והפעימה את כל מי שבא עמו במגע. רבים מאלה שחשו באותה התפעמות חגיגית בחרו לתאר אותה במושג "כריזמה", אבל גם הם חשו מיד שהמושג לא היה מספיק קולע ונשמע בהקשר זה וולגרי מדי. כריזמה הייתה לו, ללא ספק, כריזמה יוצאת דופן, מתוחכמת ודקה מן הדקה אבל היה בו גם משהו נוסף, חמקמק שקשה היה לתפוס במלים. אחת מתלמידותיו - אנג'לה מורנטי, קולנוענית צעירה וחריפה שהתמחתה בטכנולוגיות ויזואליות מתקדמות - הצליחה פעם ללכוד ולנסח במלים את התחושה שנוכחותו עוררה בה: "יש לו הלה".
זה היה בקפיטריה, מיד אחרי הסמינר השבועי של תלמידי המחקר. כהן לא הנחה את הדיון באותו השבוע, הוא ישב עם תלמידיו והקשיב יחד אתם לדבריה של מרצה אורחת מהמחלקה ללימודי נשים שהרצתה על ההטיות המגדריות הסמויות המצויות בסביבה הניטרלית-לכאורה של העולם הוירטואלי. "את רואה" הסבירה אנג'לה לדוקטורנטית הממושקפת שנתלוותה אליה כשחמקה אל יציאת החרום של הקפיטריה כדי לחטוף סיגריה אסורה "זאת לא 'הלה' (אצבעותיה סמנו מרכאות כפולות באויר) מהסוג שהפסאודו-מיסטיקונים נוסח 'העידן החדש' מדברים עליה.
זו הלה קולנועית, או יותר נכון טלוויזיונית. את יודעת איך שלפעמים את נתקלת בכל מיני מפורסמים, זה חזק בעיקר כשזה קורה מחוץ לתחום הזרקורים, כשאת רואה אותם בנסיבות פרטיות: במסיבות, במסעדות, בפתיחות של תערוכות... ויש להם את ההלה הזו, זה כאילו שהאיפור הטלוויזיוני עוד מרוח להם על הפנים והזרקורים עדיין מכוונים אליהם - העור שלהם קורן, ממש זורח והם... בואי נחזור" היא השליכה את הבדל הבוער על הארץ ופנתה חזרה אל הבניין, הדוקטורנטית ממהרת אחריה "הם לא נראים אמיתיים. זהו זה! הם נראים לא-אמיתיים! הם נראים כמו בובות שעווה של עצמם - כמו ייצוגים מושלמים, מיופים ומוארים של עצמם. זה סוג של הישג, אני מתארת לי, להפוך את עצמך לאיקון של עצמך, לסמל של מי שאתה, או יותר נכון של מה שאתה. את יודעת על מה אני מדברת!" הדוקטורנטית, שהייתה קצת מאוהבת באנג'לה כמו שהייתה מאוהבת קצת גם בכהן, הנהנה בלהיטות למרות שלא הייתה בטוחה כלל אם היא אכן יודעת.
