נעמדתי מולו בתנוחת קרב. הוא שלף את השבריה והתנפל עלי. ברגע האחרון תפסתי בפרק ידו וסובבתי אותה. השבריה נפלה על הרצפה והוא אחריה מתפתל מכאבים.
נשמעו קולות מהקהל ביציע: "מה אתה עושה? תושיט לו יד לשלום!” הושטתי לו יד. הוא משך בידי והתרומם. אך מיד נתן לי סטירה איומה בידו השנייה.
"הי, מה אתה עושה? הושטתי לך יד לשלום.”
נשמע מלמול מהקהל ואפשר היה להבחין בדרישת הקהל: "שלום עושים בין שווים. אתה הכאבת לו ועכשיו אתה רוצה שלום?”
מעט התפלאתי, אך מה לא עושים עבור שלום? נתתי לו מתנה: "פצוי עבור הכאב שלך.” בתמורה הוא השקיע את כל כוחו באגרוף לתוך בטני. התקפלתי מכאב: "הי, למה אתה מכה אותי? הרגע נתתי לך מתנה כדי להשלים.”
עכשיו כבר עלו קולות רבים מהקהל: "למה אתה חושב שמגיע לך שלום? פגעת בכבודו. כדאי שתשתחווה בשפל רוח.”
נראה לי משונה, אך צריך להפוך כל אבן כדי להשיג שלום. שתחוותי בהכנעה, בטוח שסוף סוף הוא לפחות ידבר איתי על שלום. במקום להושיט יד הוא ניסה לתת לי בעיטה. תפסתי בנעלו ממשיך את התנופה שלו. הוא נזרק לקרקע צועק לעברי ומקלל.
הקהל ביציע הרים עלי קול צעקה: "פשיסט! חוליגן! מכה חלשים ממנו. תתביש לך!”
מעט התבלבלתי. זה לא הוא שתקף אותי? "למה אתם צועקים עלי? הוא התוקפן. הוא מתייחס אלי כאויב!” הקהל קם על רגליו בשירה אדירה: "שלום עושים עם אויבים.”
מחלתי על כבודי, שלום זה דבר מקודש. פניתי אליו בכל הכבוד ובקשתי שנשוחח כדי להסדיר את יחסנו: "מה אתה בעצם רוצה ממני?” שאלתי אותו מוכן לעשות ויתורים כואבים.
"בבקשה...” הוא אמר והרגשתי התרוממות רוח. הנה נסדיר סופית את היחסים. 'טוב שכן קרוב מאח רחוק' כמאמר אבותינו. אך ההמשך של דבריו לא רמז טובות.
"...קודם לשיחה עליך להחזיר לי את השבריה ולקשור את ידיך מאחור.” לאחר משא-ומתן קשה בתיווך הגברתן מהקהל, הסכמנו שאתן לו את השבריה ואקשור רק יד אחת מאחורי הגב.
פניתי אליו: "עכשיו נסדיר את היחסים בינינו.” הוא חייך, היטיב את הכפיה על ראשו, דחף את השבריה באבנטו ואמר: "אני מוכן לשלום בתנאי שתצא מהבית שלך. לא חשוב לי לאיפה העיקר שלא תחזור.”
ניסיתי לדבר אליו בהיגיון: "למה שאני אצא מהבית הקטן שרכשתי במיטב כספי עוד לפני איזה 4000 שנה?” וציינתי את הברור מאליו: " יש לך בית גדול ומרווח יותר.”
"לא מעניין אותי. אני רוצה את הבית שלך. אם לא תתן לי אותו אקח אותו בכוח.” ובזאת שלף שוב את השבריה.
טוב, מה לעשות? אני לא יכול לתת לו את הבית שלי. מה תגיד אישתי ובעיקר הילדים? אישתי רמזה לי שכדאי להתפשר לאור תגובת הקהל ביציע. "בא ונתפשר, אתן לך את הסלון ואני ומשפחתי נצטופף בשני חדרי השינה.” עוד לפני שגמרתי לדבר הוא עשה תנועת מיאון בראשו. "את הכול!” אמר בפסקנות.
הרמתי ידיים: "אז אין על מה לדבר.” הקהל עמד כולו על רגליו וצעק: "סרבן שלום, מחרחר מלחמה שכמוך! עוד מעט אנחנו נרד להכות אותך עד שתבין שאסור לדכא את שכנך.”
נרתעתי, אך מה אני יכול לעשות? אין לי כל רצון להתאבד ולפגוע בעתיד ילדי. החטפתי לו סנוקרת שהפילה אותו לרצפה מילל וסגרתי את הדלת.
בשקט שהשתרר ישבתי עם משפחתי לסעודת שבת.
