ההתנגדות היהודית לציונות

ספר חדש שיצא לראשונה בשפה העברית (לאחר שפורסם בתריסר שפות במשך למעלה מעשור!) שופך אור חדש - ישן על ההתנגדות היהודית לציונות, מימיו של הרצל ועד ימינו. מחבר הספר הוא פר' להיסטוריה באוניברסיטת מונטריאל בשם יעקב ראבקין, יוצא בריה"מ לשעבר וחובש כיפה סרוגה. האיש מתמקד בעיקר בהתנגדות החרדית ואף בזו הרפורמית לציונות ובין השאר הוא מביא מקורות לטענותיו כי בעצם הציונות מעולם לא ייצגה את היהדות אלא דווקא את ההתבוללות היהודית. הספר זכה לביקורת חיובית ביותר מגורמים אקדמאיים בישראל וביניהם הפרופסורים אגסי ושבח וייס. אחת הנקודות הקשות שמעלה הספר היא העמדה הציונית ביחס לשואה, ומלבד הטענות ההיסטוריות הרגילות, על כך שהתנועה הציונית לא עשתה במתכוון להצלת יהודים כדי שדם היהודים ישמש את הקמת המדינה, הרי שפר' ראבקין מביא את דבריו של פר' חיים ויצמן - עוד טרום מלחמת העולם השנייה, ושבהם יודע ויצמן היטב כי מחיר קשה ישלם העם היהודי בדמו אך לדעת ויצמן זהו מחיר דמים הכרחי כדי שלא יעלו לישראל כאלה שאינם מ"מיעוט הנבחרים"! שנים רבות ניסה המחבר להכניס את ספרו גם בשפה העברית וגם לישראל אך גורמי ממסד ואף גורמים חרדיים - ציוניים (כהוצאת "פלדהיים" למשל...) עשו כל אשר ביכולתם כדי שהספר לא ימכר ולא יקרא בישראל. השנה לקחה על עצמה הוצאת "פרדס" מחיפה את הוצאת המהדורה העברית וכך יכולים סוף כל סוף גם תושבי ארץ הקודש לקרא ספר מחקרי אנטי ציוני מזויות יהודית למהדרין. אין ספק שאי הכנסת הספר לישראל - במשך שנים רבות, מעידה על האמת הצרופה מאחורי הממרה הדמגוגית של ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". בישראל שולטת "חונטה" ציונית - מהימין הקיצוני ועד לשמאל הציוני ה"ליבראלי", ו"חונטה" זו עושה כל אשר לאיל ידה לא לערער את הזיהוי בין ציונות ליהדות, ובעיקר לא לחשוף את פגעי הציונות ביהדות ואת הפרקים האפלים והצמרים של הציונות בשואה המרה. הספר הזה - אקדמאי ועובדתי, היה ראוי שיילמד במערכת החינוך הישראלית, אם אומנם המדינה הזו מתיימרת להיות "דמוקרטית". הספר הזה מציג רק חלק מה"נכבה" הציונית באגף היהודי ומעניין אם הגב' יולי תמיר - שרת החינוך לשעבר מהשמאל, הייתה מכניסה אותו לבתיה"ס כמו שהמליצה ללימוד ה"נכבה" הערבית, ובצדק. לימוד ה"נכבה" הציונית נגד היהדות והיהודים היא קשה יותר ומפחידה יותר ללימוד מאשר ה"נכבה" הציונית לערבים. בלימוד מעללי הציונות לחרדים, לזקני השואה, לעולי ערב, בגניבת ילדי תימן והמזרח וכו' יודעים ראשי השלטון הציוני כי התלמיד הישראלי עלול לגלות כי בעצם הציונות איננה הורתו וכי המושגים ציונות ויהדות הינם תרתי דסתרי. פועל יוצא של לימוד זה היא המסקנה שאין למדינה הציונית את הזכות לדרוש את הזכות לייצג את היהודים והיהדות בעולם וכי המדינה הזו בעצם איננה הבית הטבעי של היהודים אלא נבנתה על אדמתם למטרות שאינן יהודיות. המאבק על הכנסתו של ספר זה ושל ספרים דומים אחרים ללימוד במערכת החינוך בארץ הוא בעצם המאבק על הפלורליזם התרבותי והחינוכי. גם מערכת החינוך החרדית נכנעה ברובה לתכתיבים הציוניים וספק אם ספר זה יכנס ל"חינוך העצמאי", ל"בית יעקב" ול"מעיין החינוך התורתי" של ש"ס. את הספר הזה הוו צריכים להכניס גם ל"יד ושם" כדי ליצור תמונה אמיתית ואמינה של אלה שנתנו לגיטימציה לשואה.