מפגש אמן במוזאון תל אביב לאמנות

מוזאון תל אביב לאמנות ממשיך את סדרת 'שיחות עם אמנים על אמנות', הכוללת מפגשים בלתי אמצעיים עם אמנים ישראלים מובילים מתחומים שונים, המציגים את עבודותיהם ומשתפים את הקהל במקורות השראתם ותהליכי עבודתם. המפגש עם פיליפ רנצר יתקיים ביום ה', 13.3.14, בשעה 20:00. מחיר למפגש הוא 70 ש"ח (יתאפשר להגיע לפני ולסייר בתערוכות המוזאון). חיילים במדים ובהצגת חוגר יכנסו חינם על בסיס מקום פנוי. פרופ' פיליפ רנצר (נולד בפלוישט ברומניה בשנת 1956, עלה לישראל בשנת 1960) הוא פסל ורשם ישראלי, ראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה וראש המחלקה לפיסול במדרשה לאמנות בית ברל. רנצר נמנה עם השורה הראשונה של האמנים הישראלים העכשווים ומקורות עשייתו מושפעים מהדאדא, הסוריאליזם והסימבוליזם. סגנונו יוצר לעיתים תחושת מתח בין אירוניה וספקנות מצד אחד לאופטימיות ומקוריות יצירתית מצד אחר. הוא מרבה לעסוק בשאלות על הגירה, יהדות, ילדות וזיכרון דרך שימוש בחפצים ישנים. רבות מעבודותיו הפיסוליות של רנצר עשויות כאסמבלאז'ים ומבליטות את הפער בין הקבוע והביתי לבין תחושת הארעיות. פיליפ רנצר מציג באופן רציף וקבוע מאז 1980 בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות, ביניהן הדוקומנטה ה-9 בקאסל גרמניה (1992), תערוכת יחיד במוזאון ישראל (1992), תערוכת יחיד במוזאון תל אביב לאמנות (2003), ייצוג ישראל בביאנלה בוונציה (1999) ועוד. במהלך אפריל יציג תערוכת יחיד בשם "הפסלים התלויים והציורים הריקים" בגלריית גורדון 2 בת"א.

גן עדן לאוהבים- סרט קולנו.

שחקנים: מרגריטה טיסל פטר קאזונגו אינגה מאובמאיאולריך סיידל. הפקה תסריט: אולריך סיידל, ורוניקה פרנץ, הפקה: פיליפ בובר, צילום: אד לכמן, וולפגנג טאלר, עריכה: כריסטוף סצ'רטנלייב. גן עדן לאוהבים" - הפרק הראשון בטרילוגיה שחלקיה האחרים קרויים "אמונה" ו"תקווה". במקור תוכנן סרט אחד העוקב אחר הרפתקאותיהן של שלוש נשים אוסטריות בנות משפחה אחת, אך משהצטברו לא פחות מ-90 שעות צילום, החליט זיידל לפצל את הסיפורים. הגיבורה כאן היא תרזה (מרגרט טיזל הנפלאה), אישה עבת בשר, לא יפה ולא צעירה במיוחד, הנוסעת לקניה כדי ליהנות משירותיהם של שווקי תיירות המין המקומית. שם, בחופים הקסומים, היא נתקלת בעיקר בגברים אפריקנים צעירים החומדים את כספה, אך נותרת נחושה בדעתה למצוא אהבה.

סקס און דה ביץ'. "גן עדן לאוהבים"

לרגע נדמה לה כי השיגה את מטרתה. מונגה (פיטר קזונגו) מצליח להקסים אותה, ולעורר בה אשליה של אהבה. אך מהר מאוד מתברר לה כי מטרתו היחידה היא לנצל אותה ולחלוב ממנה מזומנים בעבור בני משפחתו הזקוקים (לכאורה) לטיפולים רפואיים. זיידל מעלה בסרט סוגיות הקשורות למבט המערבי ב"אחר", אבל המבט הזה שייך הפעם לנשים לבנות דשנות - כאלה שממילא אינן עונות על אידיאל ה"יופי" הבורגני. הסוגיה הזו באה לידי ביטוי מובהק בסצינה ארוכה שבה חברותיה לטיול של תרזה מפתיעות אותה ליום הולדתה ומביאות לה קנייתי צעיר שאיבר מינו עטוף בסרט צבעוני. בהמשך של אותה סצינה הופכת ה"מתנה" למושא לעגן האכזרי של הנשים, כאשר מתברר כי הגבר מתקשה להגיע לעוררות אהבתי את הסרט העוצמתי אנושי הזה, המדגיש עולם מערבי של חוויות ודעות, לעומת העולם השלישי, ובעיקר בעניין היחסים שבין גבר לאישה. הגבר האפריקני מקבל את האישה כפי שהיא, על קפלי שומניה, עורה, שערה וגילה. לעומת הגבר המערבי, שיש לו תמיד בקורת על האישה, והיא צריכה כל פעם ופעם למצוא חן בעיניו מחדש. אורח החיים הוא שונה, פחות חומרני באפריקה, אם כי גם בסרט זה מודגש הרעב לכסף, מצד הילידים, כי הם חייבים להתקיים, ולהגיע לרווחה כלכלית והתפתחותית, כמו: לימודים, רפואה וחיים יותר נוחים. הגברים מוכרים כל מיני סדקית לתיירות על החופים המקסימים, ואף מנסים לפתותן, כדי לענגן במשחקי מין ואהבה ותמורת אתננם הגברים סוחטים את התיירות הבאות לחופשה אל חופיהם ונופי הדקלים בהם, מזג האוויר הנעים והים המלטף. הנשים הלבנות נמשכות אל הפשטות, הרוגע והעולם הפראי והטבעי בו הן מתפרקות מהמתח של העיר והחיים המודרניים בו.

אהבה מאושרת/ויסלבה שימבורסקה.

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה טִבְעִי, הַאִם זֶה רְצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל - מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לַעוֹלָם מִשְּׁנֵי בְּנֵי-אָדָם, שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם? מֻגְבָּהִים זֶה אֶל זֶה שֶׁלֹּא בִּזְכוּת, זוּג אַקְרָאִי מִמִּילְיוֹן, אַךְ מְשֻׁכְנָעִים שֶׁכָּךְ נִגְזַר - כִּפְרָס עַל מַה? עַל לֹא-כְלוּם; הָאוֹר נוֹפֵל מִשּׁוּם מָקוֹם - לָמָּה דַּוְקָא עַל אֵלֶּה, וְלֹא עַל אֲחֵרִים? הַאִם זֶה עֶלְבּוֹן לַצֶּדֶק? כֵּן. הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקְרוֹנוֹת שֶׁקֻּיְּמוּ בְּקַפְּדָנוּת, מַפִּיל מוּסָר מִפְּסָגוֹת? מֵפֵר וּמַפִּיל. הִסְתַּכְּלוּ בַּמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ: לוּ לְפָחוֹת הִסְתַּתְּרוּ קְצָת, מִתְחַזִּים לִמְדֻכָּאִים וּמְעוֹדְדִים בְּכָךְ אֶת יְדִידֵיהֶם! שִׁמְעוּ, אֵיךְ הֵם צוֹחֲקִים - בְּאֹפֶן מַעֲלִיב. בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הֵם מְדַבְּרִים - מוּבֶנֶת לְמַרְאִית-עַיִן וְטִקְסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת, הַמְּחֻיָּבֻיּוֹת הַמְּחֻכָּמוֹת זֶה כְּלַפֵּי זֶה - הַדָּבָר נִרְאֶה כִּמְזִמָּה מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת! קָשֶׁה אֲפִלּוּ לְשַׁעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדְּבָרִים מַגִּיעִים, לוּ נִתַּן הָיָה לְחַקּוֹתָם. עַל מָה הָיוּ יְכוֹלוֹת לִסְמֹךְ הַדָּתוֹת, הַשִּׁירוֹת, מֶה הָיָה נוֹתַר בַּזִּכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לְטִמְיוֹן, מִי הָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר תָּחוּם בִּגְבוּלוֹת. אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה הֶכְרֵחִי? הַטַּעַם הַטּוֹב וְהַתְּבוּנָה מוֹרִים לִשְׁתֹּק עַל-אוֹדוֹתֶיהָ כְּעַל שַׁעֲרוּרִיָּה מֵהָרְבָדִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים. יְלָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בְּלֹא עֶזְרָתָהּ. לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַצְלִיחָה לְאַכְלֵס אֶת כַּדּוּר-הָאָרֶץ, שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְרַחֶשֶׁת רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת. אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת טוֹעֲנִים כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת. בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת, וְגַם לָמוּת.