לראשונה בחיי הוזמנתי ל"מִשְתֶה פורים מַקְרוֹבּיוֹטִי", ולא סתם לסעודת פורים. גם "משתה", גם "מקרוביוטי"? כנראה המזוזה שלי עשתה משהו טוב לאחרונה. כאשר שככה ההתרגשות, טופף פנימה הסיפוק: אף אורח לא יעז להגיע לאירוע כזה - השייך לכּיבּוּדְיוֹן העליון ויוגשו בו, מן הסתם, רק פחמימות בעלות תואר שני ותודעת שירות מפותחת - עם גימיק דוחה כמו אוזני המן ממולאות בשר. וכבר היו דברים ודברות מעולם.
מצד שני נבהלתי קצת. "אין לי תחפושת מקרוביוטית", הודיתי בפני המארח, ולרגע אף השתעשעתי ברעיון למכור את ההזמנה בשוק השחור (אם אמצא את מיקומו בגוגל earth. הבעיה היא ששוק שחור נראה בתצלום אוויר כנקודה כהה, שמאחוריה יכול להסתתר גם מִקְווה משומש מדי). אז לספסר בהזמנה? ממילא קפצו עליי לאחרונה קשיים כספיים. ואם אספסר בהזמנה - המשכתי לבנות בדמיוני צריפים באוויר - יהיה לכך יתרון נוסף: כך תיחסך ממני המבוכה שבהבאת משלוח מנות שָכוּר, משלוח שמארחיי יצטרכו להחזיר ליצרן עד הבוקר שלמחרת החג. אלא אם כן אביא להם משלוח מנות מליסינג.
אך המארח פוצץ בעדינות את הבועיות של חששותיי. "לפי ההבנה שלנו, אין לתחפושות תפקיד כל כך חשוב", הרגיע אותי. "התחפושת היא תוספת פולקלורית-קרניבלית לרעיון העמוק של פורים, שהוא ההתמודדות עם עמלק, כלומר, כוחות הרִשעה וההשמדה בעולם", הזכיר לי. אהה, נאנחתי בהקלה מול המחשב. אם כך, ארגיש בנוח במשתה הזה, שהרי האדם הצמחוני-טבעוני, המביט ברשעה הנורמטיבית סביבו, הארוגה עמוק אל היומיום - חש בכל נימי נפשו בנוכחותו של עמלק, היודע להשתלט גם על אנשים נבונים ובעלי מודעות. אצל הצמחוני-טבעוני, כל יום הוא פורים, משום שבכל יום ויום הוא מביט בעיניים כלות כיצד כוחות הרשעה בעולם מתחפשים ל"טובת האנושות", או לפחות ל"זה לא נורא, כולם עושים כך".
קחו למשל את
אלי הורביץ, מייסד 'טבע' המנוח שעשה את הונו באמצעות עינויים נוראיים של מיליארדי חיות אומללות. איש לא זיהה את העמלקיות במעשיו של הורביץ, הנמשכים במרץ גם כעת, אחרי מותו, ולראיה: הוחלט לקרוא על שמו רחוב בכפר-סבא. לו היה הדבר נתון בידיי, הייתי קוראת לרחוב כזה "רחוב אלי הוֹרוֹר-ביץ" (הורור, אֵימָה באנגלית).
משנכנס אדר, נכנסה בי מחשבה: את עמלק ניתן לדרוש כ-עי"ן-מל"ק, כלומר עין מלוקה, עין שיכולה לראות אך בוחרת שלא לראות. העמלק מולק את יכולתנו לראות את הזולת, לראות בסבלו של הזולת. זוהי המשמעות האמיתית של גיהנום, כפי שגם האקזיסטנציאליזם ניסח אותה: אדישות לַאָחֵר. ערמומיותו זו של עמלק היא ההסבר היחידי שיש לי לעובדה שגם אנשים נבונים וטובי לב סביבי ממשיכים לקנות בשר, גבינות וביצים, נעלי עור, שמיכות פוך ומוצרי קוסמטיקה שלא מצוין עליהן סימן הארנב, אף שהם יודעים היטב באיזו אכזריות נגועים כל הללו.
אני תוהה אם מי מהאורחים ב"מִשתה המַקרוֹביוטי" שהוזמנתי אליו, אשר יכלול את קריאת המגילה ואולי גם דיון במשמעויותיה, ישים לב לעובדה שהתואר 'אגגי' המוצמד להמן הרשע, תואר הנחשב נרדף ל'עמלקי', הוא בגימטרייה 17, כלומר - 'טוב'. וזוהי בעצם נבזיותו העמוקה של העמלק: הוא יודע להתחפש לטוב. ע"ע אלי הורביץ וכל יתר מרעיו לתעשיית הניסויים בבעלי חיים, שהיא בלוף ענק, רודף בצע ורודף דם, בתחפושת של "טובת האנושות" - כפי שמודים גם מדענים מתוך התעשיה הזו שלבבם אינו יכול עוד להכיל את האגגיות.
