השבוע זה צו

לְכֹל עִדָּן הָמָן לְכֹל עִדָּן הָמָן כּאָז הַיּוֹם מֵאִירָן שֶׁגּוֹזֵר עַל "יְהוּדִי" לִהְיוֹת קָרְבָּן (יהודי - מרדכי היהודי) כְּאַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר וּכְמָרְדְּכַי בְּשׁוּשָׁן כָּכהָ חוֹזֵר הַסִּפּוּר סִפּוּר יָשָׁן נוֹשָׁן עַל עַם אֲשֶׁר לָאֵלהָיו נֶאֱמָן הַנֶּחֱלַץ מִצָּרָיו בָּעֵת וּבַזְמָן בּאֱמֹר ה' לְמֹשֶׁה צַו! כַּוָּנָתוֹ לְזָרֵז (פרוש רש"י) קִיּוּם הַצַּו בְּעִתּוֹ וּזְמָן לֹא לְבַזְבֵּז צַו שֶׁעַל הַכְּלַל חַל לְכַפֵּר עַל חֶטְא בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְגַם תְּרוּמָה לָתֵת לְהַצִּיל וּלְהִנַּצֵּל כְּאָז כָּעֵת וְכֹל צוֹרֵר כְּהָמָן לְמוֹטֵט לְפִיכַךְ יִשְׂרָאֵל כּבַתְּחִלָּה משתוקק לקְרִיאַת הַמְּגִלָּה

עבודת האלוהים אינה מותנית בהקרבת קרבנות

על אף שעם ישראל הולך במדבר נצטווה על הקרבנו, העם כדברי רבותינו ז"ל לא קיים את הקרבת הקרבנות כפי שנצטווה בפרשות ויקרא וצו כי לא יכול היה לקים תורת העולה, ככתבה וכלשונה מפרשתנו צו, לומדים אנו מדברי הנביא בתוכחתו לישראל: הַזְבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַּמִּדְבָּר ארבעים שנה בית ישראל? (עמוס ה/כה). משתמע מכך כי ישראל לא קיים זבחים ומנחה, כי בתנאי המדבר לא יכלו לעשות זאת, הקב"ה לא רגז עליהם, כי עבודת ה' איננה מותנית בִּזְבָּחִים וּבמְנָחוֹת, די באמונה בקב"ה ובתפילה אליו בתום לבב. הנביא גם הוסיף לומר שהקרבן איננו מנקה את הגזלן מגזילת חברו, או מגזילת הציבור, הגזלן לא ינקה אלא אם יחזיר את הגזלה. דברים אלה חלים על הפרט ועל הציבור, לא כל שכן שחלים על המנהיג שהעם דבק בו ושם יהבו עליו להוליכו בדרך בטוחה וישרה אל מחוז חפצו. המנהיג משמש דוגמה ומופת לעמו ועל כן נדרש הוא להיות ישר שבעתיים.

נאמר על שלושה דברים העולם עומד

שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם, פורטו בפרקי אבות על-ידי שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים (מסכת אבות פרק א משנה ב), כלומר, הכל עומד על שלושה יסודות. יש הטוענים גם בימינו כי שלושת היסודות יחשבו כמקוימים אם רק יקוים היסוד הראשון על התורה אשר לעבודה הרי הכוונה היא לעבודת השם על-ידי הקרבת קרבנות גם היסוד השלישי גמילות חסדים מקוים ביום היסוד הראשון על התורה כי התורה אינה חדלה מלצוות לגמול חסד עם הגר היתום והאלמנה. לכן די אם יקוים היסוד האחד על התורה במלים אחרות לימוד תורה. קביעה זו מעלה שאלה מי אמור לעבוד כדי לפרנסם? ברור שפרוש זה ודרך חשיבה זו אינם מתיישבים עם דברי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא שאמר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם: מסכת אבות פרק ב משנה ב כאן מוצאים התבטאות ברורה וחד-משמעית וגם היא משנה בפרקי אבות. מכאן שכאשר נזכר היסוד השני על העבודה, הכוונה היא לעבודה ממש למלאכה שמהוה יסוד שני חשוב ליציבות העולם. הדעה כי העושה מלאכה או עבודה לפרנסתו, זונח בכך את לימוד התורה אין לה על מה שתסמוך. חובת עבודת האדמה מצווה חשובה בנותר גם בשאלה המעשרות, והרי גם נאמר אם אין קמח אין תורה, והרי הקמח צומח מן העבודה. על כן מברכים המוציא לחם מן האדמה.

בני אהרן הכהנים במעמד אחד עם אהרן אביהם –כהן גדול

אהרן כהן גדול ובניו יוצאי שבט לוי נמשחו כהנים. הכהנים הופקדו על עבודת המשכן ועל הקרבת הקורבנות. בפרשה ויקרא הכתוב מתייחס לבני אהרן ככהנים שנאמר: וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו'...(ויקרא א/ח) ובהמשך בפרשת צו לעתים נאמר אהרן ובניו ולעתים נאמר בני אהרן. גם אהרן ובניו חייבים להביא קרבן לפני ה' שנאמר: וזאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח.(ו/ז) ובאכילת עולת המנחה נזכרו אהרן ובניו ולעתים נזכרו רק בני אהרן. בְּדַבֵּר הכתוב על אחת מתורת הקרבנות אומר הקב'ה למשה: דבר אל אהרן ואל בניו לאמור זאת תורת החטאת.(ו/יח) מלשון הכתוב עולה שאלה. כשנאמר אהרן ובניו, ההבנה היא כי בניו של אהרן כאהרן, למרות שהוא כהן גדול והוא אביהם במעמד גדול והם רק כהנים במעמד זוטר. כאן מובא הפסוק בו אומר הקב"ה אל משה: קח את -אהרן ואת בניו אִתּוֹ וגו' (ח/ב). מבלי לציין את מעמדו של כל אחד מהם. והקב"ה אומר למשה: להקהיל את העדה ואמור להם: זה הדבר אשר צוה ה' לעשות.(ח/ה) בכך לא תוכל העדה לומר למשה, כן אתה ממנה את אחיך ואת בניו עלינו ומה אנו פחותים מהם? על כן אמר להם: זה הדבר אשר צוה ה' לעשות, זה לא רצוני שלי, שאלה נוספת מתבקשת מתאור מעשיו של משה, ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים .(ח/ו) כולם יחד לא מבדילים בין אהרן כהן גדול לבין בניו כהנים זוטרים, והלבישם משה את בגדי הַכְּהֻנָּה כמתואר שם. על כך מצאנו פרוש של הפסוק שצוטט קודם לכם קח את -אהרן ואת בניו אִתּו. בפרוש נאמר: מדוע צריך להוסיף את המלה אִתּוֹ היא נשמעת מיותרת, אלא היא באה לרמוז כי בניו של אהרן כאהרן בחכמה,בדעת וּבְנִקְיוֹן-כַּפַּיִם. וזה שאומרים התפוח לא נפל רחוק מן העץ. בני אהרן כאהרן הם ואהרן והוא אינו מתקנה בהם, נהפוך הוא שמח הוא כי הם בשורה אחת אתו.

מן הקוץ צמח פרח ומן הפרח צמח קוץ

את אשר אמרנו על אהרן לא נוכל לאמר על משה. ילדיו של משה גֶרְשֹׁם ואליעזר כמעט ולא נזכרו אלא רק כאשר אמם מָלָה אותם וגם נזכרו מעט פה ושם, ומתמיה יותר מה שנאמר על נכדו של משה יהונתן בן גרשם בן מנשה ובניו. (שופטים יח/) שכשִּהֲנוּ בעבודה זרה. למעשה היה צריך לציין שם נכדו של משה יהונתן בן גרשֹׁם בן משה ולא בו מנשה, ה- נ מיותרת בשמו של משה: "זאת כדי שלא להביך את משה", כפי שכבר נאמר באחת השנים, כי כאן צמח: מִן אִל וַרְדֶה שׁוֹקֶה וּמִן אִשְ- שׁוֹקֶה וַרְדֶה (من الورده شوكه ومن الشوكه ورده ). בתרגום חפשי לעברית ניתן לומר כך: יש ולעתים מִהַקֹוֹץ צומח פֶּרַח וּיש לעתים מְהַפֶּרַח צומח קוֹץ. נשוב לטקס משיחת אהרן ככהן שם נאמר על משה: ויקדש את אהרן ואת בגדיו ואת בניו ואת בגדי בניו אתו...(ח/ל) יש משמעות גם לציון דבר אכילת בשר הקרבן על-ידי אהרן ובניו שבישלוהו בפתח אהל מועד וגם דבר אכילת לחם שבסל המלואים. ויש משמעות גם לציון דבר שרפת הנותר. זאת אחרי שמלאו את אשר צווה משה את אהרן ובניו, הם לא יצאו מפתח אהל מועד-שבעת ימים, לשמור משמרת ה' ולא ימותו. והשאלה אם באמירת ולא ימותו יש משום רמז למה שעתיד לקרות ביום השמיני עם שני בני אהרן הכהנים נדב ואביהוא. אשר אנו יודעים כי אכן נשרפו חיים בהכניסם אש זרה אשר לא צווה אתם (שמיני '/ב) אף על-פי שעשו אהרן ובניו כל הדברים אשר צוה אותם משה לעשות. חָכָם הָרוֹאה יְלָדָיו בְּחָכְמָה עָלוּ עָלָיו יְבָרְכֶם וִיאַחֵל שֶׁיָעֲלוּ עֲלֵיהֶם נְכָדָיו כְּשֶׁם שֶׁאָדָם לֹא מְקַנֶּה בְּהַצְלָחַת בְּנוֹ חָכָם לֹא יְקֵנֶּה בְּתַלְמִידוֹ כִּי רַב חִנּוֹ הַמְּצִיאוּת הוֹכִיחָה שֶׁאָכֵן כַּךְ נָהַגְנוּ כִּי בּנִים מְלֵאֵי חָכְמָה צָמְחוּ בְּקִרְבֶנוּ וּפֵאֲרוּ שֵׁם יִשְׂרָאֵל וְחָכְמָתוֹ בְּתֶבֶל הֵחֵלוּ בְּפִרְסֵי יִשְׂרָאֵל וְסִיְמוֹ בְּנוֹבֶל בַּל נְצַפֶּה לִטְפִיחָה עַל שֶׁכֶם אוֹ הֵידַד כְּבַר אָמַר בִּלְעָם כִּי עַמֶּנוֹ יִשְׁכּוֹן בָּדַד מִשֶּׁחִדֵּשׁ עַמֶּנוּ יָמָיו כְּקֶדֶם וּפֹה יָשַׁב נוֹהֵג בִּתְבוּנָה וְעַל כֵּן בַּגּוֹיִים הִתְחַשַּׁב טוב לו לאדם המקדים תרופה למכה לא עשה כן תחכה צרה לה לא חכה והאומר אל דאגה הכל יהיה בסדר הרי בכך נוהג מנהג של אחד מן העדר