המבחנים למתן צו הפטר על חוב מזונות
בסמוך לאחר שניתן פסק הדין בעניין מקבילי, הבעתי את דעתי
11 כי משעברנו המשוכה הראשונה לפיה אין להתעלם מהסיפא....הגיעה העת להשלים המהלך...וליצוק תוכן לסיפא של סע' 69(א)(3) לחוק, ולקבוע מבחנים להחלת שיקול הדעת: מתי ראוי ונכון להורות על הפטרת חייב מחוב מזונות. מבחנים אלו נדרשים לא רק לשלב הקביעה האם צו ההפטר יוחל על חוב מזונות, אלא גם, ואולי מבחינת ההיקף, בעיקר, לשלבי הביניים של ההחלטות בדבר צו הכינוס והכרזת פשיטת הרגל. החלטות הביניים אסור להן שתתעלמנה מן התוצאה הסופית הצפויה או האפשרית, וככל שהסיכוי שצו ההפטר יוחל על חוב המזונות גבוה יותר כך ייטה בית המשפט לאפשר התקדמות ההליכים.
12
סברתי כי לאור דבריו הברורים של בית המשפט העליון בעניין מקבילי, צפוי להתחיל תהליך של גיבוש קריטריונים מותאמים הן לבחינת שאלת תום הלב, והן לעניין שאלת יישומו של סעיף 69(א)(3) לחוק, כאשר בין הדברים קיימת זיקה ברורה. עם מתן פסק בעניין גמזו, ויישומה של הלכת מקבילי, ניתן להתחיל לזהות את ראשיתו של התהליך.
באותה שיחה הצעתי מספר מבחנים מתבקשים, תוך שציינתי כי ניתן לחשוב על מבחנים נוספים:
13
1.הסיבות שבעטיין נוצר חוב המזונות: האם נוצר
בתום לב? האם הייתה מניעה אמיתית לתשלום המזונות? לא דומה חוב מזונות שנוצר בשל חוסר יכולת אמיתית לשלם (מקום שהחייב עשה את כל המאמצים לכך או שמראש נפסק סכום העולה על יכולתו), לחוב שנוצר בחוסר תום לב.
2.הדין על פיו נפסקו המזונות: פסיקת המזונות בישראל מערבת דינים שונים: מי שיש לו דין דתי חל עליו הדין הדתי האישי, ואילו חסר דת מחויב מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959. מטבע הדברים, החיובים המוטלים בנסיבות זהות (מבחינת יכולות) שונים והדבר יוצר עיוותים. אב יהודי יחויב במזונות ילדיו הקטנים בסכום מינימום ללא כל קשר לשאלה אם יוכל לעמוד בסכום זה. ואילו במקרה של אב חסר דת יבחנו את יכולתו מול יכולת האם. הדבר יחייב את עורכי הדין העוסקים בתחום ואת בתי המשפט, להיות ערים גם לסוגיות מתחום ענייני המשפחה. בהקשר זה מעניין לציין כי בעבר גילה בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא דאז
שלמה לוין, בחוות דעת אליה הצטרפו הנשיא דאז ברק והשופט אור), שעל בית משפט הפוסק מזונות שאינם בגדר יכולתו של החייב, בשל חובת המזונות האבסולוטית שבדין האישי, לציין זאת בפסק דין.
14 מצער כי בתי המשפט לענייני משפחה מתעלמים מהנחיה ראויה זו, ולו היו עושים כך, היה הדבר מהווה תמרור בולט לעניין יישומו של המבחן המוצע. כעת, משחוזר וניעור ענין זה במסגרת האפשרות לקבל הפטר מחוב מזונות, באופן המקנה לו חשיבות מעשית, חשוב לשוב ולקרוא לבתי המשפט למשפחה לנהוג כהנחייתו של בית המשפט העליון.
3.אופיו העכשווי של החוב: ציינתי כי מבחן דומה הוצע על-ידי השופט אנגלרד במסגרת רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו,
15 שעסק בשיקול הדעת ליישומו של סע' 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי במקרים המתאימים ניתן לפרוס חוב מזונות שהצטבר, לתשלומים התואמים את יכולתו העכשווית של החייב. לפי מבחן זה, אופיו של חוב מזונות מושפע מפרמטרים כגון: גילו של החוב ומצב הנזקקים למזונות. הרציונל המייחד חוב מזונות מחובות אחרים טמון בצורך המיידי של תלויים לקבל את צרכיהם השוטפים במועד. ככל שחולף זמן רב יותר כך מאבד החוב את ייחודו והופך דומה יותר ויותר בטיבו לחוב רגיל. ודוק, אין מדובר כאן בקריטריון המוכר והכללי של "חלוף הזמן" כפי שאנו מכירים מאז פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת בן דוד.
16 שם חלוף הזמן אינו משנה את טיבו של החוב אלא את נקודת המבט שלנו על החייב.
זכה גמזו ושוב חזר בית המשפט על מבחן זה בעניינו, הפעם תוך יישומו בסוגיית החלת ההפטר. שמחתי לראות כי, בדיוק כשם שהצעתי אני לשאוב מדבריו של בית המשפט העליון ברע"א 4095/98 הנ"ל, עשה בית המשפט המחוזי עת קבע:
"בית המשפט העליון, בעניינו של החייב עצמו, עמד על האבחנה האפשרית בין חוב מזונות שוטף כלפי קטינים לבין חוב עבר (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (19.3.01)).
... עוד בשנת 2002, בעניין החייב והמשיבות, ציין כב' השופט אלון, כנזכר, כי "לעת הזו... הפכה יתרת חוב המזונות הפסוק זה מכבר לחוב כספי "רגיל" שאיננו נושא יותר את האופי המיוחד והקפדני בו מובחן ממנו חוב מזונות לקטינים או לתלויים." דברים אלה יפים כיום, בנסיבות הקונקרטיות, בבחינת קל וחומר."
17
מעבר למבחנים אלו, שהם מבחנים ייחודיים לעניין מזונות, על בתי המשפט להפעיל כמובן גם את המבחנים המופעלים בכל מקרה של בחינת בקשת הפטר, גם כאשר לא מדובר על חוב מזונות: חלוף הזמן, קיומה או העדר קיומה של תועלת לנושים, מצבו של החייב מבחינת גיל, בריאות ורמת חיים, הסכומים שכבר שולמו במהלך השנים על-ידי החייב לנושיו, הנושים – מצבם ואף מניעיהם ועוד. כך עשה, ויפה עשה, בית המשפט המחוזי בעניין גמזו.
אלא שרשימת תבחינים שיש לבחון אין בה די. רשימת השיקולים והמבחנים אינה מלמדת כמעט דבר על הדרך בה ראוי להפעיל אותם. מתי מבחן, או צירוף של מבחנים יטה את הכף לכיוון החלת ההפטר – האם רק כאשר המבחן מתקיים בנקודת הקיצון שלו, ואולי רק בצירוף של מבחנים שכולם כאחד מתקיימים ברף הגבוה ביותר? ושמא די בכך שהמבחן או המבחנים נוטים לצד ההפטר, יותר משהם מצביעים על שלילתו?
על-מנת שיהיה במבחנים משום מבחן ישים, שיאפשר גם אחידות מה לגבי התוצאות, יש לפתח גישה רחבה מוסכמת ומובנית כלפי סוגיית החלת ההפטר על חובות מזונות, גישה שתאזן בין זכויות הנושים הזכאים למזונות (על טיבם המיוחד) לבין אינטרס החייבים. על דבר זה מטבע הדברים מעולם לא ניתנה הדעת, כל עוד אפשרות כזו לא נכללה באופק הפסיקתי.
באמרותיו של בית המשפט המחוזי בעניין גמזו ניתן לזהות את הגישה הכללית והעקרונית שהנחתה אותו עת יישם את המבחנים הלכה למעשה.
18 לטעמי גישה זו מחמירה יתר על המידה עם חייבי המזונות, מושפעת עדיין מהמציאות בה הפטר מחוב מזונות מאן דכר שמיה, ויונקת מן ההבנה הקיימת כי ברירת המחדל היא שהפטר אינו חל על חוב מזונות, ולפיכך נדרשות נסיבות קיצוניות על-מנת לחרוג מן השורה. זה הזמן לעבור לפרק הבא ולכפור בנכונותה של נקודת מבט זו.
האומנם צו הפטר אינו חל על חוב מזונות
אף שפסק הדין שניתן בעניין מקבילי התאים לכאורה את עמדת הפסיקה ללשון החוק, הוא יוצא לדעתי מנקודת מוצא שגויה בכל הנוגע להבנתה של הרישא של סעיף 69(א)(ג) לחוק. לדעתי, הנחת היסוד, או "העיקרון הרחב" כלשונו של בית המשפט בעניין גמזו, לפיה צו הפטר אינו חל כברירת מחדל על חוב מזונות ורק מכוח הוראה מפורשת של בית המשפט ניתן להחילו – אינה נכונה.
19
במבט ראשון טענתי זו נראית תמוהה, שכן לשונו של הסעיף לכאורה אינה מותירה מקום לספק:
69. (א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:
(1) חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס;
(2)חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור;
(3)חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.
על-מנת לתת מענה לתמיהה זו ננדוד לסעיפים 71 ו-72 לפקודה, לסעיף ההגדרות, ונתחקה אחר רובדי החקיקה של הפקודה.
בין חוב לחבות
נשים לב לכך שסעיף 69(א), הכולל שלושה סוגי חובות המוחרגים מהפטר, נוקט לשון שונה ביחס לכל חלופה: בסע' קטן (1) העוסק בקנסות המחוקק משתמש במונח "חוב". בסעיף קטן (2) העוסק במרמה המחוקק מדגיש "חוב או חבות" ואילו בסעיף קטן (3) העוסק במזונות אנו מוצאים "חבות... לפי פסק דין בתובענת מזונות".
בסמיכות כזו של סעיפים לא נראה שמדובר בניסוח רשלני. עיון בסעיף ההגדרות של "חבות" ושל "חוב בר תביעה" יגלה כי משמעותה של "חבות" אינה זהה ל"חוב" (שאינו מוגדר כשלעצמו), והינה חיוב באוריינטציה עתידית.
נחזור כעת לסע' 69, ונראה כי הבדלי הניסוח מכוונים. במקרים של מרמה למשל, המחוקק בחר שלא להחיל את ההפטר על חבות – כלומר על חוב עתידי שינבע ממעשה מרמה ואף לא העניק לבית המשפט שיקול דעת אם להחילו.
לעומת זאת, במזונות, רק "חבות " – כלומר תשלומים שמועד פירעונם בעתיד, לא יזכו להפטר (אלא בכפוף להוראה מפורשת), אך חוב עבר כלל לא נכלל בסע' 69(א) וממילא אינו מוחרג מצו הפטר.
לכאורה, ההסבר נראה מוטעה מיסודו – שהרי בסע' 72(1) לפקודה נקבע כי "דרישת מזונות המגיעים על-פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל" – במילים אחרות: "חבות" מזונות אינה חוב בר תביעה בפשיטת רגל, ומשכך – כלל אינה יכולה להיות מושא להפטר. אם כך הדבר, לכאורה טענתי כי למזונות כאלו מתייחס הסעיף נראית מוטעית, שכן אין צורך לקבוע כי הפטר לא יחול על חוב שאינו בר תביעה.
אלא שדווקא מכאן ראיה לטענתי, אך לשם הבנתה חשוב לתת את הדעת לרבדי החקיקה. הסיפא לסע' 72(1) העוסקת במזונות היא תיקון שהתווסף לחוק רק בתשל"ו ומהווה חריג לסע' 71. סע' 71 הוא הכלל, והוא קובע כי גם "חוב" וגם "חבות" הינם ברי תביעה. לפי זה גם "חבות" במזונות (כלומר תשלומי מזונות שזמן פירעונם עתידי ביחס לצו הכינוס), מהווה חוב בר תביעה בפשיטת רגל - וממילא מושא להפטר.
על-רקע סע' 71, לפיו גם חבות נכללת בפשיטת הרגל, קבע המחוקק בעבר בסע' 69(א)(3) ש"חבות" מזונות לא תיכלל באופן אוטומטי בהפטר. אילולא קביעה זו, ההפטר היה חל גם על תשלומי מזונות עתידיים – כמו שהוא חל על כל "חבות" אחרת. תוצאה קשה זו רצה המחוקק למנוע ככל שמדובר במזונות. המחוקק לא כלל בסע' 69(א)(3) "חוב" מזונות ולכן הפטר חל על "חוב" מזונות כמו על כל חוב. רק מאוחר יותר הוסיף המחוקק את סע' 72(1) לחוק ובכך הפך סע' 69(א)(3) מיותר, אולם לא נמחק מספר החוקים.
בהקשר זה חשוב לציין את פסק דינה החשוב של השופטת וילנר בפש"ר 362/03 לזר נח נ' הכונ"ר,
20 שקבעה שאי תשלום חוב המזונות מדי חודש, אינו מהווה יצירת חובות חדשים. אבחנה נכונה זו של השופטת וילנר משמרת את טיבם של תשלומי מזונות עתידיים כחוב שאינו בבחינת "חוב חדש", חרף ההוראה המיוחדת של סע' 72(1). פסיקה זו מדגימה את העובדה כי ההוראה החדשה של סעיף 72(1) מהווה הסדר טכני אך טיבם של החובות נשאר טבוע בחותמו של סעיף 71.
כל הסבר אחר מחייב להניח כי האבחנה בין המונחים "חבות" ו"חוב" הינה חסרת משמעות וכי מדובר במינוח ובניסוח רשלניים.
לדעתי, הגיעה העת לחזור ולתת למחוקק, כמו גם לדברי החקיקה וללשונם, את הכבוד הראוי ולהיזהר מפרשנות הנסמכת יתר על המידה על ערכים עמומים והמעניקה ללשון החוק משמעות משנית.
רשימה זו התמקדה בלשון החוק וברבדי החקיקה על-מנת להותיר את המסקנה בלתי תלויה בדעה אישית. עם זאת אומר כי כוונת המחוקק ותכלית החוק תואמים את המצב אותו הגדרנו כרצוי, ואף מחייבים החלת ההפטר על חייבי מזונות במקרים הראויים לכך. מאז תיקון תשנ"ו לפקודת פשיטת הרגל,
21 נוספה לפקודה התכלית של הכרה באינטרס של החייב, שיקומו ומתן האפשרות לפתוח דף חדש בחייו.
22 תכלית זו נוגעת גם לחייבי מזונות והחרגתם ממנה, אם להלכה, ואם למעשה (על דרך של הפיכת אפשרות זו מלכתחילה לחריג נדיר) אינה תואמת את תכלית החוק באופן בו התווה בית המשפט העליון את הדרך להבנתה.
23