זה עתה סיימתי לקרוא את גיליון
ידיעות אחרונות מיום 17.3.14 ואת מדור ה"דעות" בסופו. את התחושה שהייתה לי בסיום הקריאה מבטאת כותרת המאמר.
אדם שמשחק ב"נדמה לי שאני בא על סיפוקי" בעיניים עצומות אינו רואה את המציאות אבל אינו צריך לוותר על "תחושות בטן", אילוזיות או המציאות המדומיינת בה הוא שרוי. כאשר הוא פוקח את עיניו, העולם כמנהגו נוהג אבל דימוי החוויה ועוצמתו נותרים כזכרון חוויתי חזק, משל היה זה חלק מן החוויה שזה עתה עבר. יכול הוא אפוא להמשיך ולדדות בין שני העולמות - לחיות בעולם המציאות ולהמשיך להתלונן, וגם להמשיך לחלום בהקיץ את המציאות המדומיינת שגזה. שני המסלולים מתקיימים בצוותא, אך בעולמות נפרדים. הם אינם מוציאים זה את זה וגם אינם מתחברים זה עם זה - הללויה!
כשהיא שרויה בשניות מדהימה זו,
ציפי לבני תוקפת את יעלון על דבריו בעניין השלום בימינו, ואחרי 10 שנות פול גז בניוטרל, חוזרת בפעם המיליון על הסיסמה שקל להרים ידיים, אבל זה אינו מקדם את השלום. וכ-10 שנות הפעילות שלה כן קידמו את השלום? וארבעים, שישים או 100 שנות מאמצים שקדמו להן - קידמו את השלום?! אצל ציפי לבני השלום הוא "מפעל חיים". היא מוכנה לשחק את המשחק הערבי ללא הגבלת זמן או תוכן.
טיעוניה אינם מיועדים לשנות את העמדות הערביות הנוקשות, אלא להצדיק את המשך העמדת הפנים, כאילו הדיאלוג אכן מקדם שלום. ציפי לבני אינה מכירה בעובדה שתחילה חייבים לחול אצל הצדדים שינויים שיקרבו אותם לעמדת פשרה, ורק אחר כך יכול מו"מ לתת לשינוי זה ביטוי כתוב התומך בהסכמה על המהלכים והמעשים שיש לעשות בכדי להפוך את הכוונה למציאות. בדרכה הבלתי-נלאית אף סחרת התכלית, היא עוסקת בעיקר באופן בו ניתן להחיות את התהליך. לשם כך מושמעות קלישאות מהסוג: "השלום הוא אינטרס ישראלי".
איזו מטרה משרתת קלישאה זו? אם זו מטרה ישראלית, משמע הדבר חשוב לישראל. ואם הוא חשוב לישראל, והערבים אינם מוכנים ללכת לקראתה משום שהם אינם חושבים שהוא חיוני להם, מה הועילה חכמה בתקנתה? היא רק מגבירה את סרבנותם ואת עקשנותם.
במאמציה הנואלים להמשיך את הטקסים ואת מראית העין, היא מוכנה ללכת לקראת כמעט בכח נושא, כמעט בכל זמן וכמעט ללא מגבלות, ובלבד שהדברים יעשו בהדרגה, כלאחר יד, כמחוות מינוריות שכל כולן שימור המומנטום. ואם אין היא משכנעת בצורכי המו"מ, היא נעזרת באיומים מבחוץ של ידידים ואויבים בדבר חרמות, וסנקציות ודה-לגיטימציה ועוד, ועוד. וכאשר אתה מחבר את כל המחוות, הוויתורים, ההתחשבויות, הצורך לחזק את הפרטנר שלעולם נשאר חלש ועוד - מתברר לך שכמעט אין כבר על מה לדבר, הכל נמסר כבר בדרך וללא שום תמורה. ולא רק שנמסר, אלא תוך כדי תהליך המסירה, נשבר טאבו אחר טאבו, ונשחטה פרה קדושה אחר פרה קדושה, ומכל היעדים והמטרות נותרת בפני ישראל רק אפשרות אחת - נסיגה חד-צדדית ללא הסכם וללא נכסים! היא לא מתכוונת לכך מראש, היא מגיעה לשם בדיעבד משום שהמשך המו"מ במקום הסכם, הפך אצלה למטרה הלאומית והאישית האולטימטיבית.
ובמאמר אחר מסביר לנו
נחום ברנע כיצד "סיבן" נתניהו את אבו-מאזן בהציגו את הדרישה להכרה פלשתינית במדינת לאום יהודי. אצל ברנע פועל בדיוק אותו מנגנון שפועל אצל ציפי לבני. אצל ציפי לבני חזות הכל היא המשך המו"מ, אצל ברנע - הדברת על שלום.
ברנע רואה את יסוד התהליכים המדיניים בדברים שאומרים שחקנים כאלה ואחרים, ולא במשמעות המעשית של דברים אלה. כלומר: סרבנות ערבית מתמשכת להכיר בעיקרון ההדדיות ביחסים הדו-צדדיים שפרושה המעשי הוא שבירת הסימטריה של זכויות היסוד בין ה"עם" הפלשתיני לבין העם היהודי, אינה עיקר במו"מ המתנהל בין הצדדים, אלא סמנטיקה. אף שאין הוא אומר זאת במפורש, הוא רומז לכך יותר מפעם ברוחו של קרי ההפכפך - מה זה חשוב, הרי ערפאת אמר זאת כבר בעבר?
חזיון השלום גובר אצלו על השכל הישר, משום שעמדה ערבית בסיסית זו היא מהותית להערכת המצב עליה דבר יעלון, ועליה מדבר גם נתניהו - ללא השלמה של הערבים עם מדינת לאום יהודית מוצהרת באזור הזה, אין השלמה ערבית אמיתית עם ישראל, וכל הסכם עימם יהיה חסר משמעות. אילו רצה קרי להביא לשלום באזור, ולא לתמונת שלום פיקטיבית - היה צריך להשקיע את כל תשעת חודשי העבודה שלו, בכדי לפצח נקודה זו ולא לעסוק בנושאים התפלים של מספר המבנים שהוקמו ביושב כזה או אחר בגוש הישובים באיו"ש.
אם הייתה חכמה במדיניות נתניהו בשנים האחרונות, וגם בשנה האחרונה, היא אינה חדשה, ואינה קשורה במצב אליו תמרן כביכול את אבו-מאזן, היא נמצאת במשפט האלמנטרי אותו אמר כבר לפני זמן רב: "יתנו - יקבלו; לא יתנו - לא יקבלו...". זהו עיקרון אלמנטרי בכל מערכת יסים ראלית. אבל אצל המאוננים, תהליכים בסיסיים מנותקים ניתוק מלא ממערכת יחסים ראלית, אצלם הכל... "אלטרואיסטי".
ובשעה שבוגי יעלון אומר שלא יהיה שלום בדורנו משום שהוא אינו מזהה בצד השני את השינוי ההכרחי לכך, ומתבסס בכך על ניסיון העבר ועל עובדות מההווה, בא
גיורא איילנד ומארגן לנו בהינף יד הסדר עם החמאס. אם אנו והערבים איננו כשרים להסדר עם אבו-מאזן, מוצא איילנד שאנו והחמאס כן כשרים לכך - האמנם?! יסוד הרעיון הוא: "מבחינת ישראל עזה היא מדינה לכל דבר..."; ושוב אני שואל - האמנם?! לא רק שדבר זה אינו נכון, הוא גם לא רצוי. האם ישראל רוצה או צריכה מדינה בעזה? ואם ישראל תראה בעזה מדינה, האם גם החמאס יראה זאת כך? ואם הוא לא ישחק את המשחק של איילנד, לאן אנו הולכים משם, אחרי שקבענו כבר שעזה היא "מדינה"...
האם ישראל רוצה או צריכה מדינה בעזה, או שתי מדינות ערביות בארץ ישראל המערבית?! וכיצד מתחבר קונספט זה לרעיון "שתי המדינות", או לרעיון שיבוא אחרי "שתי המדינות", משום שזה כבר פשט את הרגל, אבל עדיין לא הכל מוכנים להודות בכך?
האם ישראל רוצה להעניק לחמאס יתרונות מדיניים-תדמיתיים מובהקים על פני אלה של אבו-מאזן? כיצד יחזק הדבר את המו"מ שהיא מנהלת מולו? האם בשל שקט זמני, רופף, ובלתי אמין עלינו לשלם שוב מחירים שלא נדע אחר-כך כיצד להפטר מהם? האם לא הושג שקט ממושך למדי בעזה (נכון, שקט יחסי, אבל כל השקט במזרח התיכון הוא יחסי...) מבלי לשלם מחיר יקר כל כך? ומה יהיה דינו של מחיר זה, אם תהפוכות המזרח התיכון יגרמו מחר או מחרתיים לחמאס לחזור לסורו, אן אם יוחלף ע"י הג'יהאד ואלה או אלה יחזרו לסורם וימשיכו להתגרות בישראל. האם תוכל ישראל לחזור בה ולבטל במחי-יד את ההכרה דה-פקטו שנתנה היום?
שוב אנו עדים לאונניזם מחשבתי: תמונת רגע שסביבה נבנים תילי תילים של אשליות שעשויות לחלוף במחי רגע ולהותיר אותנו רק עם שברי-אשליות ונזקיהן הראליים.
ברצועת-עזה צריכה ישראל לחשוב ולהחליט על צעדיה כגזירתם מראיה כוללת וארוכת טווח. השאלה האמיתית הייתה ונותרה מי מעריך נכון יותר את כיווני ההתפתחות באזור ובעולם. האם אבו מאזן, הפלשתינים והעולם הערבי בשלים לפשרה היסטורית, או שאינם בשלים. האם צודקים יעלון ונתניהו, או לבני וחסידי השגיאה התורתית של ארה"ב והמערב. מכאן יש לגזור את המהלכים שבאמצעותם תיטיב ישראל להתמודד עם הבעיה הפלשתינית, היה וסרבנות הערבים תמשך, האי-שקט האזורי ימשך ואולי אפילו יגבר - ויש לפחות שלושה גורמים המצביעים לכיוון זה:
א. התגברות הנוכחות והפעילות של אל-קאעידה באזור; ב. המאבק הבין-מעצמתי המתחדש בין רוסיה לארה"ב; ג. חדירה אירנית בשיתוף עם אל-קאעידה או בלעדיו לירדן והתרופפות האחיזה ההאשמית בה. תרחיש ביניים אפשרי הוא התחזקות חמאס באיו"ש עד כדי נפילת אבו-מאזן. סבירות תרחיש זה תגדל אם ישגו האמריקנים במהלכי התיווך שלהם, או תתחזק ההשפעה האירנית באזור.
המתאר הגרוע מבחינת ישראל הוא המתאר הנ"ל בשילוב עם אי-שקט בדרום בגלל אי-הסדרת נושא הבדואים בנגב, ואי-יציבות פוליטית בישראל. ישראל חייבת לערוך את תוכניותיה מול מתאר בנוסח זה ולא מול דימוי רגעי או זמני של מספר הרקטות שנורות מעזה ברגע נתון, משום שזהו מצב חולף. אירועי השבוע האחרון בדרום הוכיחו שרצועת עזה בנהגת חמאס היא חזית פעילה, ושההרתעה שהושגה ב"עמוד ענן" היא הרתעה רופפת וזמנית. התמוטטות ההרתעה אפשרית בכל רגע שבו: א. מאזן הנזקים הדדי הצפוי כפי שמעריך אותו כל צד לעצמו, יתיר זאת; ב. אחד מהצדדים יעריך שמאזן היתרונות והחסרונות של הפרת השקט, מלבד בתחום הנזקים הישירים, פועל לטובתו.
במצב כזה הסיסמה הגורסת שהחמאס הוא בעל הבית והוא הנושא באחריות לכל מה שקורה ברצועה ומשליך ממנה אל ישראל, אינה מהווה הרתעה, היא תרוץ לירידה מסולם ההסלמה כאשר סיבות אחרות אינן מונעות שימוש בו. הרתעה אפקטיבית ברצועה מחייבת שינוי קבוע של המציאות שם.
נראה ששיח השלום הפך אצל חלקים בציבור הישראלי לאובססיה או להתמכרות, והסיכויים הממשיים להשגת שלום בטווח זמן נראה לעין כבר אינם ממלאים תפקיד ממשי בשיח זה. את מקום השכל הישר והעובדות ממלאים אמוציות והתמכרות, ומושגים מתחום הקונסטרוקטיביזם או הפוסטמודרניזם המאמינות שעצם הדיבור די בו כדי לחולל שינוי. אם ברמת הפרט ניתן לחשוב על מצב סוגסטיבי שבו שכנוע עצמי עמוק מוליך לפעולה או לשינוי עמדות, בתחום היחב"ל אין מכירים התכנות אמפירית לתופעות כאלה.
והואיל והמערכת הבינלאומית בעיקרה משקפת עולם ריאל-פוליטי כפרדיגמה מרכזית המסבירה בה את האירועים, כפי שאנו רואים עתה למשל באוקראינה, בסוריה, באירן ועוד - סיפוק עצמי של סוכני שינוי כביכול, המתחזה להיות הדבר עצמו, אינו יכול לעורר יותר מגיחוך ומנוד ראש.
