תקשורת בסיוע ישיר לאבו-מאזן

שאלת ההכרה הפלשתינית ב"מדינה היהודית" היא הסוגיה החמה ביותר העומדת עכשיו במוקד המשא-ומתן עם הפלשתינים והסכם המסגרת שמנסה ארה"ב לגבש. הסירוב הפלשתיני לכך הוא קטגורי. אחד הדברים המאלפים והמרתקים היא העובדה שישנם לא מעט ישראלים, רובם, אך לא כולם, מ"מחנה השלום", המצדיקים את הסירוב הפלשתיני בשלל סיבות. השבוע, ערב המפגש בין אובמה לאבו-מאזן, נתקלתי במאמר המעלה סיבה חדשה, מפתיעה, שהרימה אצלי שתי גבות. המדובר במאמר של נחום ברנע (ידיעות אחרונות, 17.3.14). לאחר שהוא כותב כי ביבי הפך את שאלת ההכרה לקו אדום, ובשלב מסוים אפילו שכנע את קרי, בא הקטע המדהים הבא:

"אבו-מאזן יכול היה לומר: אין בעיה, חברים. יאסר ערפאת הכיר ביהדותה של מדינת ישראל בקולו; אני הולך בעקבות מורי ורבי. אבל הוא נהג כמנהג המזרח התיכון, אמר קודם כל לא, ונפל בפח. הימין הישראלי אימץ בהתלהבות את דרישת נתניהו, והימין של אבו-מאזן אימץ בהתלהבות לא פחותה את הסירוב. אלו היו בגדי המלך החדשים שתפר נתניהו לאבו-מאזן. אין פלא שהגיע לוושינגטון עירום".

איך שלא נקרא את הקטע הזה, הקורא הסביר מבין ממנו דבר פשוט: ביבי הוא פשוט נוכל מלהטט (כפי שבסוף המאמר מתארו המחבר) ואבו-מאזן המסכן, רודף השלום, הוא פתי תמים שנפל בפח; זאת כל הסיבה להתנגדות שלו להכרה במדינה יהודית; לא משהו מהותי ועקרוני. והרי כמה הערות לגבי פרטי הקטע: עלבון לשכל הראשונה נוגעת לערפאת. הנימוק שגם ערפאת הכיר פעם במדינה יהודית, ולכן אבו-מאזן פטור מלחזור על כך, חזר ועלה לאחרונה בחוגי השמאל, ואפילו קרי, בעדותו לסנאט, חזר על האמירה הזאת. אכן, ערפאת מילמל, הימהם, את המשפט על מדינה יהודית בתשובה לשאלה. אם בזה רואים משום ראיה להכרה פלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי, הרי זה עלבון לשכל, ממש אבסורד. זה ערפאת שאינספור פעמים חזר וקבע כי אין עם יהודי, שאין לו היסטוריה, שבכלל לא היה בית מקדש, שהבטיח לשנות את האמנה הפלשתינית, השוללת באופן הכי נחרץ את היותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי - ולא שינה. אומרי ה'לא' השנייה מתייחסת למנהג המזרח התיכון, על-פי בעל המאמר 'מנהג המזרח התיכון הוא להגיד לא', כלומר לסרב. כלומר, לפנינו תפיסת-עולם מכלילה ולפיה לבריות במזרח התיכון יש תכונה מולדת להגיד 'לא' לכל הצעה המוצגת בפניהם. השאלה המתבקשת היא, מי זה "המזרח התיכון" הזה? האם הכוונה רק לערבים? גם ליהודים? גם לפרסים ולטורקים? ומה נגיד על הנשיא סאדאת שדווקא אמר כן, והתעופף לירושלים, וגם המלך חוסיין אמר כן. האם הם יוצאים מהכלל? ואולי, רק אולי, הכוונה לפלשתינים? לך תדע. נפילה בפח השלישית מתייחסת לנפילה בפח. לפי המובן מהכתוב, לאבו מאזן ולפלשתינים אין סיבות עומק לסירוב; הסירוב הוא לא עניין מהותי עבור הפלשתינים; הוא לא נולד לפני כמעט 100 שנים וקיבל ביטוי מובהק באמנה של אש"ף ובאמנה של ארגון פת"ח. הסירוב הוא חדש-ימים ונולד רק כתוצאה מלהטוט של ביבי. ימין ושמאל הרביעית עניינה ב"ימין של אבו מאזן". לפנינו תופעה ידועה, ולפיה אחת השגיאות שלנו היא לייחס גם לצד השני/ליריב את מה שאנו חושבים ומבינים ועושים. מעין תמונת מראה. כלומר, אם אצלנו יש ימין, אז גם אצל הפלשתינים יש מעין ימין, ולכן צריך שיהיה אצלם גם שמאל. אבל, אין ימין ואין שמאל אצל אנשי הרשות הפלשתינית שהם אנשי פתח. ישנם אולי קיצונים יותר וקיצונים פחות, בעיקר במה שנוגע לטקטיקה שיש לנקוט כלפי מדינת ישראל. אין שם שמאל כמו אצלנו, המצדיק את אבו-מאזן, הנוהר לרמאללה לטקסים משפילים ומביכים. מה לעשות שטרם ראינו פלשתינים שינהרו לראש הממשלה שלנו, יהללו אותו בראש חוצות ויבטיחו לו להכליל את מדינת ישראל במפות הערביות של הרשות. מילה לסיום שוב ושוב חוזרת ומתנגנת השאלה העצובה: למה בקרבנו יודעים כל כך טוב להטיל רפש על עצמנו, ועוד בלהט כמעט משיחי. היש עוד מדינה הדומה לנו בזה?