המשבר בתקשורת קיים גם בעיתונות וגם בטלוויזיה, גם במסחרית הפרטית וגם בציבורית. מעריב,
מקור ראשון והערוץ הראשון של
רשות השידור, במסלול לקראת סגירה. הארץ וערוץ 10 במשבר מתמשך אך גם בסכנת סגירה.
המשבר לא רק בגלל האינטרנט. לא רק בגלל ירידה בהכנסות מפרסומת. לא רק בגלל החינמון ישראל היום. לא רק בגלל מספרם הקטן של המנויים הקבועים בעיתונים. לא רק בגלל תוכניות הזבל וההבל בטלוויזיה המסחרית, כולל תוכניות הריאליטי שהן בפועל רעלTV (רעלטיווי), ואפילו לא "באשמת" הממשלה. המשבר הוא גם בגלל חלק מהעיתונאים.
המשבר בתקשורת הוא גם באשמתם של חלק מהעיתונאים שהפכו אותה ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת את מגוון הדעות והקבוצות החברתיות. חלק מהעיתונאים הפכו את התקשורת שבה הם שולטים, ללא ביקורת ציבורית אמיתית, ל"מפלגת התקשורת". חלק מהתקשורות איבדה את שיקול הדעת המקצועי, של אתיקה מחייבת לטובת אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואישיים.
כלבי השמירה של הדמוקרטיה הפכו ל"מפלגת התקשורת".
חלק מהעיתונאים, בעלי אג'נדה פוליטית אישית, תובעים את
חופש הביטוי האבסולוטי רק לעצמם ועוסקים בחופש הביזוי של כל האחרים. הם תובעים את חופש הדיווח לעצמם, אבל עוסקים בחופש הכיסוח של זולתם. הם מתפארים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה (זה נכון), אבל הם גם כלב שנושך את הדמוקרטיה (גם זה נכון). הם באמת מעצבי דעת הקהל (זה נכון), אבל הם גם הורסי דעת הקהל (גם זה נכון).
"שיקולים מקצועיים" אצל חלק מהעיתונאים הם אליבי שיקרי להטיות ולמניפולציות של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.
מלחמת המעמדות בין העיתונאים
לאור כל מה שמתרחש בימים אלה בעיתונות בפרט ובתקשורת בכלל, נחשפת האמת כולה על מה שקורה בתוכה. מסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה בנושאים ארגוניים, מקצועיים, אישיים ופוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית, ללא שום בקרה עצמית. כאשר ערוץ 10 היה על סף סגירה (פעמיים) הבראנג'ה התגייסה להצלתו, תוך "האשמה" של הממשלה. ואילו עתה כאשר ועדת לנדס, המורכבת מאנשי תקשורת המליצה לסגור את רשות השידור ולפטר 1000 עובדים, העמיתים שלהם, כל שאר העיתונאים שותקים ולא מתגייסים לטובתם. מדוע?
מסתבר שבקרב העיתונאים מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על-רקע פערי שכר בלתי נסבלים ומלחמת שנאות אישיות על-רקע יוקרה והשפעה. כמה מגישי חדשות, מזג אוויר וכוכבים לסוגיהם, משתכרים כמו בבנקים, ואילו רוב שאר העורכים, הכתבים והתחקירנים משתכרים בסביבות שכר מינימום. כל העיתונאים תובעים מהממשלה "צדק חברתי". ומה עם הצדק החברתי בתוכם?
העיתונאים מבקרים את בעלי ההון אך מתחננים לעזרתם
העיתונאים תוקפים ומבקרים את בעלי ההון והמו"לים. עכשיו הם מבקשים את עזרתם להצלתם. העיתונאים תוקפים ומבקרים את הממשלה במצבם. עתה הם מבקשים את עזרתה להצלתם. העיתונאים לוחמים נגד "הפוליטיזציה" של השידור הציבורי. ואילו הם בעצמם אשמים בפוליטיזציה של השידור הציבורי והמסחרי במסווה של האליבי "המקצועי". הם נגד הצנזורה ונגד "הפוליטיזציה". ואולם האמת היא שהם הם הצנזורים הגדולים והם הם אלה שמכניסים פוליטיזציה של דעותיהם במסווה שכאילו זה רק "מקצועי".
שכרון הכוח של העיתונאים
כלפי חוץ, העיתונאים מנסים ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האומנם? כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם, הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם הם שיכורי הכוח ומלאי התנשאות, ציניות ולעג ארסי כלפי הפוליטיקאים. הם קובעים מיהו המשיח ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה.
כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או רפורמה ממשלתית, שאינם לטעמם ולדעתם של העיתונאים עם האג'נדה, הם הופכים מיד ל"דגל שחור" של הפחדה בנוסח הקבוע: סכנה לדמוקרטיה! סתימת פיות! משטרת המחשבות! דיקטטורה! פשיזם! מקרטיזם!
הגזמות שקריות מטורפות מנותקות מהמציאות. לא רציני. לא משכנע. התנשאות ויהירות. בגלל כתיבה שכזו והתנגדות שכזו, הציבור מסתייג ולא אוהב עיתונות שכזו.
