אבל איך השירות?

השבוע שוב פוצץ יאיר לפיד, כהרגלו, את כותרות התקשורת בהכריזו כי יבוטל מע"מ על דירות. כלומר, מדובר, שוב לדעתו, בהוזלה משמעותית לטובת הציבור בסדר גודל של 2 מיליארד שקל. לא מעט... אבל עדין נשאלת השאלה: מי ידאג למלאי הדירות הנדרשות? יש? איפה? כל התרגיל הזה מסמן עלייה חדשה ונוספת במחירי הדירות. זה מזכיר לי סיפור מתחילת המאה הקודמת על הקמתו של מוסד מפואר למטרת בורדל. [קישור]. המוסד הקלאסי האדיר הוקם בעיר האורות וכוונת המייסדים-המשקיעים הייתה לפשוט את עורות הלקוחות בעודם מפרפרים. המוסד היוקרתי יועד ללקוחות המשובצים אך ורק במאיון העליון של החברה מבחינת הגודל והחוזק (הפיננסי, כמובן). סטייל, בן-זונה ממש. לפתיחה זומן עיתונאי צמרת שחבר לבנקאים, אילי ספנות, גנרלים וכמה ראשי ממשלות כדי לסקר את הסקרנות שעורר המוסד בציבור השכבות הנמוכות בעלות הדמיון וחסרות המזומנים. אותו מופסאן מספר על ניסיונו בספר זיכרונות שטרם ראה עור כריכה. כניסה מהודרת ומהממת, הוא כותב. ניגש אלי באופן אישי שומר סף שגובהו כשני מטר ומשקלו 200 ק"ג לבוש בכלי זהב וכולו קודש. מה ברצונך? וא שואל אותי בנימוס משווע. נו, מה ברצוני? אני שואל אותו בלי אותו נימוס, אבל משווע. מה שברצון כולנו וברצון האל. כלומר, אומר שומר הסף ושואל בחומרה קלה אבל עם חיוך לפנים משורת הדין: זכר או נקבה, בבקשה? נקבה, אני ממהר לומר ותוהה איך נוצר רושם כה אופציונאלי סביב אישיותי. נא לפנות ימינה, מחייך אלי שומר הסף ושולח את ידו כדי לחסום את שלושת המסדרונות הנוספים שבכניסה.

מסירות מוחלטת

פניתי ימינה אל הצטלבות חדשה מתחת למנורת קריסטל זוהרת מול מזבח קודש מהמם. מאחורי המזבח הגיח שומר סף לבוש כמוסקיטור מבעבע נכונות עד אין קץ ומסירות מוחלטת. לאן, אדוני? הוא שולף קטלוג צבעים כשל טמבור ומנפנף מול עיני את הצבעים המתחלפים. נו, לאן לדעתך? אני מנסה להתחכם. לאן שכולם הולכים וגם באים... הוא, במתק שפתים, שואל בעיניו החודרות: לבנה, שחורה, צהובה, אדומה, צבעונית? הוא שוב מושיט את המניפה שבידיו. יש מבחר רציני, אני רואה? אני לוחש בגעגוע. בוודאי, אדוני, אנחנו לשירותך בכל צבע, בכל דרך, בכל אופן. אז, אני אומר על הסף, בכל אופן שתהיה לבנה. הוא מחייך בנועם ומפנה את ידו הארוכה, המשורוולת בסאטן, ימינה: קדימה, הוא אומר וקד קידה עמוקה. אני פונה ימינה לתוך הרמון מהודר מלא פרחים, זהב בוהק, שטיחי משי וטפטים שזורים אבנים טובות. הבית נפלא מקיר לקיר, מלא מוזיקה של כינורות ונבלים. את החצוצרות קושרים פה היטב. הלב ממש נפתח, כבר שלוש אצבעות... מופיע שומר סוף לבוש שחורים עם תרבוש לבן נוצץ, כמו צץ על מפלס השיש. מה עכשיו, לעזאזל? שואל הלב המשתוקק. אדוני, הוא עוצר אותי וקד קידה גמישה. מה עכשיו? אני שואל. האיש מביט בי בכנות משמימה: יש לנו מבחר מטורף של תסרוקות, כמובן. בלונדינית? ג'ינג'ית? ברונטית או שחורה? תן לי ברונית ברונטית, אני מבקש. איש הסף קד קידה עמוקה וגמישה ומפנה אותי לצד שמאל. לא ניחשתי את הכיוון. אני פותח דלת ירוקה מקנאה ונכנס לתוך אולם רחב ידיים ומפתיע במיקומו. עם מזרקה באמצע. לא היית מאמין שהמוסד הזה גדול כל כך ועדין לא ראיתי מיטת אפיריון אחת. הרבה משי אבל כולו תלוי על הקירות. שוב מגיח מעומק גן-העדן גונדולייר בלבוש גנרל נפוליטני. אדוני, הוא אומר ועוצר את התנופה שלי. יש לנו מבצע של גילים. אני בגיל סביר, אמרתי לו. לא, הוא מנסה להסביר לי. איזה גיל רצוי לך. מאיזה גיל אתם מתחילים פה? שאלתי. יש עדין מחסור, הוא מתנצל, כי זה רק שבוע הפתיחה. אנחנו פותחים בגיל 10... טוב, אני מהמהם, תן לי משהו בגיל 20. בבקשה, הוא אומר וקד קידה אל הכפתור, נוגע בו במצחו ופותח דלת מאסיבית אחת מתוך 10 (עד איזה גיל הם הולכים פה?) ואני אץ קדימה לשנות העשרים. יש! שוב עוצר אותי שומר סוף-סף, לא מבחין שכבר עברתי על הסף... אדוני, הוא מכריז, אני לשירותך – בבקשה. הוא פותח לפני דלת נכספת, טראאאח. תאמינו או לא, אני מוצא את עצמי בסמטה צרה, מעופשת וארורה. ליד פנס מתנדנד על מוט מקדם אותי סוכן המכירות המלוקק של המוסד, כולו חיוך. נו? הוא שואל. מה נו, אני שואל, איפה לעזאזל הזונות? נו, הוא אומר, זונות עוד אין לנו - אבל איך השירות?

שמעתי במעלית

בעיתונים מתפרסמת מדי שבוע אותה מודעה: 'בואו ללמוד להשיט יאכטה'... רגע, מכונית אנחנו כבר יודעים לנהוג?

אתמול בלילה טיילתי לתומי ברחוב. פתאום בא שוטר ואומר: "בוא איתי לתחנה". שאלתי: "למה, מה עשיתי?". "כלום", ענה השוטר, "אני מפחד ללכת לבד"...

אתם רוצים שהחרדים יפסיקו לחיות על תרומות וייצאו לעבודה? למה אתם לא דורשים שגם אנשי 'שלום עכשיו', 'יריב אופנהיימר', 'בצלם', 'שוברים שתיקה ומחסומים' יפסיקו לחיות על תרומות ויצאו לעבודה?

שיחה קצרה עם הנכדה שלי: תראי איזו התדרדרות נוראה. בזמני לא היה פשע מחריד כזה, לא פוצצו מכוניות ברחובות שלוש פעמים בשבוע... בזמנך, סבא, לא היו מכוניות.

ביטוי של נהגים ליד מועדון לילה: אני לא רואה אף אחד מליטר.

שמעתם שעידן עופר נעשה מצנט בלונדון? ממש מבכי"ל.

אם היו גם בצד הפלשתיני עיתונאים כמו אמנון אברמוביץ' וגדעון לוי - אזי יהודים רבים בארץ ובעולם היו מאמינים בכוונות השלום של הערבים... אבל הרי אמנון אברמוביץ' וגדעון לוי בצד הפלשתיני?!