אלא שזאת רק פתיחתה של סאגה שמתחילה בכפר הולדתה הקטן, וכמעט מסתיימת בעיר הגדולה טרם חזרתה אחרי מהלכי חיים שטלטלו את חייה אל כור מחצבתה. מי שיקרא את הספר אולי יאמר: היו לה לא מעט שנים שהיו טובות למדי שבמהלכן הייתה מרוצה - ועל זה ייאמר כי טוב הוא דבר יחסי עד מאוד, ולא נחדש בכך דבר. כי אכן לעתים, במציאות קשה אחרת, אף די בכך שאינה פוחדת עוד מאביה; ודי בכך שהגבר הזר אשר לו השיאו אותה אינו שולח בה את יד להכותה; ודי בכך שמזונה ולבושה מצויים לה; וכי די והותר בכל אלה כדי שחייה ייראו טובים כדי כך שתהיינה אחרות שקנאתן תתעורר. אך במקרה אחר זה יכול להיות כלוב נוח בסוגו, על-פי המקובל והקיים באותה מסגרת חיים נתונה, עם זאת כלוב ממנו רק באופן תיאורטי ובעייתי אפשר לצאת. אלא שמא רק אחת ששאיפות מסתתרות בתוכה, ורוח זרה מנשבת בה תרצה לצאת מהנוחות היחסית שהגורל זימן לה. אחת כמו איבתיסאם.
כי לאיבתיסאם יש סוד גדול: אותה רוח זרה, שיכולה להיות מביכה מאוד למשפחתה. כך אפשר לכנות את מה שיש בה במציאות בה גדלה: היא הייתה מוכשרת. וזה מסבך. כי הייתה בה תשוקה נסתרת: היא רצתה לצייר. והיא עושה זאת בהיגנב מאז ילדותה. איש אינו יודע על כך. אבל לנו, הקוראים, שאיננו מקורביה, שאיננו מתושבי הכפר, שאיננו מאותו מעגל חברתי מסוגר - כבר בתחילת הספר גוברת עליה תשוקתה לפרוק ולדבר וכך היא מספרת לנו:
"אחי הבכור עומר נכנס לחדר. נבהלתי והסתרתי את הקרטון שציירתי עליו. פחדתי שהוא ילשין עליי לאבא. אוי לי אם אבא ידע, הוא יצעק עליי בקול הבס שלו, ושפמו המעובה ינוע בתיאום עם מקצב מילותיו: 'איבתיסאם, הפסיקי עם השטויות האלה ולכי לעזור לאמך במטבח!' (שם, עמ' 7)
הנה, מיד אנחנו מבינים מהו סודה. ואולי מבינים מהו ייעודה ומבינים מהו היחס לילדה בעלת כישרון לציור. אולי גם לילדה בעלת כישרון אחר, כלשהו. דהיינו, לעובדת היותה נקבה בעולם של גברים, בו הגבר הוא הפטריארך והאישה נתונה לחסדיו. והנה היא ילדה ונערה שלא זכתה לדעת קרוא וכתוב, אך שיכולה הייתה באופן טבעי למשוך בפחם שבידה ולבטא צורות שפרחו במוחה. אבל במסתרים. בהיחבא. רק כך. על קרטון שאיתרה. כמי שפשעה.
דאגה גדולה
נישואיה לבנו של ראש אותו כפר היו אמורים להסב לה כבוד, ככלתו, ולהעניק לה נוחות בשל מעמד המשפחה החדשה. בעלה אף נהג בה בטוב. כל זאת לולא נכפה הדבר עליה, לולא הייתה נערה בת חמש עשרה, לולא געגועיה למשפחתה. בוודאי לולא עוינותה הלא מוסברת של חמותה ולולא חששה הגדול, בהגיעה לגיל שמונה-עשרה. החשש שמא בלִדְתה לא תביא לפריד בעלה בן זכר שיסב לו את הכבוד הנדרש לו בעיני תושבי הכפר, שאביו עומד בראשו. מעמד שיום אחד הוא יהיה יורשו ויעמוד בראש הכפר בעצמו. לפי כך הריונה הופך להיות תקופת דאגה גדולה, שלמזלה הטוב מסתיים בלידת בנה, בן זכר בכור לבעלה.
"פריד לבש גלבייה רקומה בחוטי זהב והסתובב גאה כמו טווס. עכשיו הוא אבו-זייד, כי כשנולד בן זכר נהוג לכנות את אביו בשמו לאות כבוד, למען ידעו כולם שהאב הוא גבר נכבד שהוליד בן זכר. לאבי, למשל, קראו אבו-עומר" (שם, עמ' 23). היא שמחה בחלקה. הנה בעלה גילה כלפיה הערכה. אֵם בנו. אשתו היפה. ויש גם רגעי חמימות ואינטימיות נעימה. אבל אז, ביום שמשי אך עכור אחד, בהיותה אם לשניים והיא בת עשרים וארבע שנים, החליט פריד בעלה, שנעשה עד מהרה לראש הכפר משאביו העביר לו את השליטה, לשאת אישה שנייה. אישה צעירה יותר על ראשה, שתגור באחד החדרים שפונו בבית עבורה. כך, בפשטות, בלא לומר דברים, בעוד היא מתרחקת ומוצאת את פרקי הזמן המעטים בם היא יכולה להיחבא ולשלוח ידה בציור, עובדה אותה דאגה להסתיר מבני הבית שמסביבה.
שנים אחדות באות וחולפות, ולעת זו קורים דברים. התחושות רוחשות. בן-דודו של בעלה, תאופיק, כמסתבר כולא בתוך עצמו רגשות כלפיה מיום שפגש אותה לראשונה, כשהתארח בביתם. דרכו להיות קרוב ללבה הייתה התעניינותו הכנה או לא בציוריה, והמחמאות האמתיות או לא שהחמיא לה. חייו היו שונים, דרכו הייתה שונה במעט. הייתה בו חופשיות כלשהי של מקום אחר, פתוח יותר, עם זאת לא היה יכול להרשות לעצמו לגלות את צפונותיו. כדי להתקרב אליה הוא עובר לחיות בכפר, וכדי להצדיק את הימצאו שם הוא משכנע את דודנו, שהפך ראש הכפר, למנותו למורה במקום והוא הופך להיות ידיד נפשה ואיש סודה של איבתיסאם.
עד שיום אחד אינו עומד יותר בשתיקתו ושוטח רגשותיו באוזניה: "'מאז שביקרתי אצלכם בפעם הקודמת אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך. בחיים שלי לא הכרתי אישה כמוך. את מיוחדת...' ואחר כך הוא מוסיף: 'ניסיתי להילחם בעצמי ובמה שאני מרגיש ולא הצלחתי. הסכמתי לבקשתו של פריד להצטרף אליו לחאג' רק כדי שאוכל לבלות איתך כמה ימים. איבתיסאם, אני יודע שזה חראם מפני שאת אשת איש, אשתו של בן דודי, אבל... זה חזק ממני...' עיניו התלחלחו מהתרגשות והוא משך באפו" (שם, עמ' 55).
שני סודות
הדברים עזים. בתרבותה יכלו הדברים להוות סכנת חיים של ממש, אם לא לשניהם הרי לפחות לאחד מהם. הדברים מתערערים בה. לאחר שהיא מוצאת עצמה שוב בהריון, בפעם השלישית, היא עושה לאבד את העובר שברחמה, סוד שהיא מצליחה לשמור מבני הבית. הכבלים מעיקים עליה. שביָה חונק אותה. הגעגועים למשפחתה מכים בה. כַּן הציור המוסתר מתופף בתודעתה ללא הפסק. התחמקותה והסתתרותה כדי לצייר מעוררים חשדות סביבה. הנה, שני סודות היא צריכה להסתיר: סוד אחד היא מסתירה מבעלה ומסביבתה, וסוד אחר היא מסתירה ודוחקת אף מעצמה. מכאן את סוד ציוריה, מכאן את סוד אהבת דודנו של בעלה אליה.
אך יש מי שתרצה להזיק לה, יש מי שתרצה להרחיקה משם. סודות אלה שלה משמשים עד מהרה את צרתה כדי לנגח אותה ולהרע את יחסו של בעלה אליה. הדודן מכחיש בפני הבעל הכול מכול, עם זאת הוא נוטל עצמו ושב לחיות הרחק משם. אבל הבעל אינו רוגע, וכך או כך צולח הדבר בידי האישה השנייה. איבתיסאם מגורשת לאלתר מביתה, חסרת כל ומורחקת מילדיה.
זה היה פשוט כל כך: שלוש פעמים קרא האיש שלה: מגורשת, מגורשת, מגורשת, וכבר נעשתה איש זרה, מבוישת, מזוהמת, בלתי רצויה. היא יוצאת בוכייה מביתה, בלא כלום, חסרת פרוטה, מדשדשת ברגליה להתרחק מן הכפר, נאלצת לעבור את לילה הראשון בדרכים, לבדה.
"המילה 'מגורשת' הדהדה בראשי ללא הרף. ברגע אחד התמוטטו חיי לגמרי, על לא עוול בכפי. הקלות הבלתי נסבלת שבה התפרק התא המשפחתי שלנו לא הצליחה לחדור לתודעתי. הרגשתי כאילו כל זה קורה למישהי אחרת." ׁ)שם, עמ' 102)
גירושים, בחברה בה חייתה איבתיסאם הם גירוש, פשוט כמשמעו. ואישה מגורשת היא אישה פגומה. אך היות שאינה מעזה לחזור אל כפר הולדתה ואל אמה, היא שמה פעמיה, גוררת רגליה בדרכים כדי למצוא את האיש שהצהיר בפניה את אהבתו ושיבש כך את חייה. האם יקבל אותה לביתו ויחיה עמה? ואם כן, האמנם יתאפשר לה להתמסר לציוריה? באותו עולם שלה זה אינו פשוט. אינו מובן מאליו. לא באותה תרבות. לא באותן מוסכמות ולא באותן שתיקות. בוודאי לא אם תוסיף לחיות באותן מסגרות שלה או דומות לה.
גבר אחר
"נשכבתי על האדמה הלחה מטל הבוקר ומיררתי בבכי קורע לב. חפנתי בכפות ידיי את הרגבים ופוררתי אותם על שערי כמו מקוננת. עולמי חרב עלי"... "שעה ארוכה רבצתי מתפלשת בצערי, עד שהרחמים העצמיים שחשתי התחלפו בכעס שהזדחל לתוך עורקיי וחידש את כוחי". (שם, עמ' 103ׂׂ).
כך הדברים, ואני נוטה להאמין כי נדיר שאישה ערבייה לא תחשוש לכתוב כך את סיפור עצמה. בוודאי לא כאשר היא חיה באותה מסגרת, נתונה לאותם כללים מגבילים. לשם כך צריכים לבוא סופר או סופרת ולכתוב את סיפורה, ולא מאותה חברה. גם השתחררותה, כפועל יוצא של גירושה מביתה ומתן האפשרות לעצמה ללכת לעבר גבר אחר, אינם דבר של מה בכך ויש בם סכנה לא מועטה. אומץ נפשי גדול נדרש בכל המהלכים האלה, וכאן מתחילה פריצת המוסכמות של איבתיסאם.
מובן כי הדברים שהבאתי אינם אלא רק נגיעה בהתרחשויות, ואינם יכולים להבהיר הכול. גם אינם מכוונים לכך. גוונים ובני גוונים מובאים בספר. על דרך החיים בכפר, על המסורת הנהוגה שם ועל מעמדו של הגבר מול מעמד האישה, שבמקרה זה שפר גורלה והשיאו אותה לבנו של ראש כפר, מה שהעניק לה נוחות לא מועטה. עם זאת הייתה זו ילדה, נערה, אישה, שהחופש האישי נגזל ממנה, זכות הבחירה נלקחה ממנה. כאשר משיאים אותה בגיל חמש עשרה והיא נלקחת מביתה, ושביעות רצון בעלה נעשית הוַו עליו תלויים הרגיעה שלה וכבודה כאישה וכרעיה, אזי נראה שזכות זאת מעולם לא הייתה לה.
חניתה רוזן מגישה את סיפורה של איבתיסאם בגוף ראשון, כתוב לכאורה בידי אישה שקמה כך או כך לשנות את עולמה. הספר מרובד בהתבטאויות, במנהגים אתניים ומגדריים, ויש בו הפגנת ידע מרובה לנהוג ולמקובל באותה חברה בה מתרחש הסיפור. סוגי מאכלים ולבוש ומטבעות לשון, ואף ציטוטים שהיא מביאה הישר מן הקוראן. נראה שידע, למידה ותחקיר לא מבוטלים הושקעו בכתיבת בספר. דומה שחייתה שם, באותם כפרים ובאותה מסגרת, וכאילו חוותה את כל אלה.
חדל להיות סוד
לא אוסיף עוד הרבה. הסיפור על ההתרחשויות שבו מצוי בספר, והמשך דרכה נתון לרשות הקורא. רק אומר כי כמעט כל תפנית באה ומראה לנו מוסכמה אחרת או מנהג אחר במעגל החברתי האתני המגדרי והדתי שבם מתנהל הסיפור, וכי סודה חדל להיות סוד. מה שהיה סוד הלך עכשיו בדרך שבה הלך לפניה.
בסיום רשימתי אומר: ספרה של חניתה רוזן אינו ספר שגור. סופרת ישראלית, כותבת עברית, שמחליטה לכתוב רומן בגוף ראשון על אישה ערבייה ולצייר במילים שלה כביכול את עולמה. עולם של אישה החיה במקום ובחברה שהמושגים זכויות, מעורבות, פמיניזם, עצמאות, עצמיות, הם מושגים שדי מקוממים את המין האחר ומרתיעים בהרבה מקרים גם את אותו המין עצמו. לפי כך הגברת רוזן לקחה על עצמה מטלה חריגה, והיא עשתה זאת בהביאה את השתלשלות החיים שמתחילת ילדותה של איבתיסאם, השנים בבית הוריה, נישואיה וגירושיה, עד הגיעה למימוש של עצמה ולעצמאותה המוחלטת.
בכך שונותו של הספר, בכך ייחודו. אני נוטה להאמין שהסיפור יעורר עניין אצל קוראות יותר מאשר אצל קוראים, אך בכל מקרה התרבות המובאת בו מסקרנת והיא קרובה אלינו, העלילה שבו מתגלגלת, התובנות שבו ברורות. כתיבתה של גברת רוזן זורמת וקריאה, ופשטות המלל שבו היא מתנסחת ומספרת את הסיפור נראית נכונה ובמקומה.
