יודעי ח"ן בתקשורת שלנו מסבירים לנו לאחרונה שיעלון חייב להתנצל בפני הדוד סם, משום שהדוד סם פגוע, והוא זקוק לזריקת "אגו" שאותה הוא אינו מקבל כיום כמעט באף מקום בעולם. הוא אינו מקבל משום שהוא אינו ראוי לכך, אבל הוא עדיין לא הפנים זאת. ובמצב של מחסור חמור בלטיפה, ב"סליחה מוצהרת" או באיזו אמירת תודה פומבית על המעט שהוא עושה עבורנו לאחרונה באזור, ו"בזכות אבות" בבית הלבן - בראש וראשונה טרומן, שהכיר ראשון במדינה היהודית החדשה ב-1948 - ישראל הקטנה צריכה לצאת להגנתה של אמריקה הגדולה, כי ..."אם אין מי לי, היא לי...".
ואיתמר אייכנר ואורלי אזולאי, חוזרים ודוחקים ביעלון להתנצל, כי אמריקה "מחכה", ומי אנו שנניח לה לחכות?!... . ואלון פנקס מביא לדיון את כל כובד משקלו האמריקני מימי שירותו במקום "הקדוש" ההוא, ומסביר ש"הם לא יעברו בשתיקה...". ומסקנתו הבלתי נמנעת של פנקס - כפרשן ישראלי כושל או כדובר אמריקני "מכור" - היא שעל ראש הממשלה לפטר את יעלון - האמנם? ונימוקיו עימו: יעלון אינו מבין את משמעות עומק יחסינו עם ארה"ב - האמנם?! מעולם לא העז שר ביטחון ישראלי לעלוב באופן אישי במזכיר מדינה אמריקני - ברור, העלבונות נועדו לעבור רק מכיוון ארה"ב לישראל, כפי שראינו בכמה מקרים בביקורי ראש הממשלה בארה"ב, ובדבריהם של פרשני ניו-יורק טיימס, שליחי משרד החוץ האמריקני, שהם רק מעט פחות פטריוטים של ארה"ב מפנקס עצמו.
נו, ושוב חוזר סיפור שלושת מיליארד הדולרים סיוע ביטחוני של ארה"ב לישראל (מחיר של טייסת אחת לא שלימה של מטוסי 35-F, שישראל קונה בתעשיה האוירית האמריקנית... ופנקס מסיים את איומו הבוטה בדברים: ..."יש לכך השפעה של ממש על הנכונות האמריקנית להקשיב ברצינות לישראל ולשר הביטחון שלה בנושאים חיוניים כמו אירן או בנושא הפלשתיני". אבסורד, כבר אמרנו!
יעלון כידוע הוא שר הביטחון של ישראל, עליו להציג את עמדת ישראל בפני ארה"ב, ואין בלתו בתפקיד זה. וכאשר פנקס מסביר לנו שארה"ב מקשיבה לישראל בנושא אירן, אי-אפשר שלא לגחך.
להציל את ישראל מעצמה
למקרא דבריו של פנקס, עולות מיד לפחות ארבע שאלות: א. מי שמו לשפוט אותנו? ב. צדק אינו תלוי בגודל, במיוחד כאשר כל בר-בי-רב מבין שבפוליטיקה אין צדק אך יש אינטרסים. זה נכון, אבל גם לישראל הקטנה יש אינטרסים, וארה"ב הגדולה חייבת להכיר בכך. דומה שגם פנקס וגם אבירי השולחן העגול בוושינגטון, שכחו שבכל מערכת יחסים יש שני צדדים וכאשר האחד הוא הפריץ והשני וסל, היחסים פגומים, פגומים מאוד. ג. סוד גלוי הוא שתיווך הוא שירות כפוי-טובה, האמנם לקחה ארה"ב על עצמה שירות זה רק בכדי "להציל את ישראל מעצמה"?... ד. האמנם עוסקת ארה"ב בנוסח הדברים של יעלון, או בתוכנם שהוא לצנינים בעיני יועצים כאלה ואחרים, או שזהו ניסיון פשוט "לסתום פיות", במקרה זה של שר הביטחון הישראלי?
עוד הברקת-סרק באותו עניין מצאתי שוב ב
ידיעות אחרונות, שמפיץ את רעליו האנטי-ממשלתיים באופן קבוע ובאמצעות גימיקים שונים, הפעם במשאל היומי - "האם צריך להעביר את בוגי יעלון מתפקידו"? ומי אם לא הנפש הטובה יגאל סרנה, פעם נוספת בתפקיד הקטגור (כאילו אפשר בכלל אחרת). לא הביקורת היא שמפתיעה כאן, וגם לא הדובר. מה שמפתיע הוא הנימוק - פגיעה ביסודות הביטחון.
ונזכרתי בילד המנסה ללמד את האבא "לעשות ילדים"... . אבל גם הסנגורית, כביכול -
נחמה דואק - מעוררת לא מעט תמיהה בטיעון התומך שהיא מציגה בדיון זה: "זכות הדיבור מקודשת". מה עניין שמיטה אצל תשמיש מיטה בסוגיה זו? זכות הדיבור שלנו עומדת בכלל בצילה ולשיפוטה של שביעות הרצון האמריקנית - השתגענו לגמרי?
אני מעריך שיעלון מבין היטב את הרגישויות, אבל גם מבין היטב את מטלותיו ואת אחריותו כנציג הבכיר של ישראל בנושאי ביטחון לאומי מול ארה"ב; ואם הגיע לאמירות שהגיע - היו לכך סיבות טובות מאוד. ואם כך, אין סיבה שיתנצל, למעט בפן הרגשי, שאליו בוודאי לא כיוון. זאת הוא עשה, וגם בכך הלך כבר כברת דרך כלפי ארה"ב. אבל אם הכוונה של הביקורת האמריקנית היא לסתום את פיו ולמנוע בעדו מלומר בפומבי לציבור הישראלי (הדברים נאמרו כזכור בפורומים סגורים, ומעניין מדוע יצאו החוצה) מה הוא חושב - לא רק שאין הוא צריך להתנצל, עליו לא להחמיץ שום הזדמנות לומר את הדברים, ויטיב לעשות אם ידאג לעטפם במעט יותר צלופן מילולי מצופה בקצפת מתוקה.
