מצד אחד טוענים אלה שחרדים לגורלה של המערכת המשפטית הקורסת תחת עומס התביעות כי העברת סכסוכים בתחום ליקויי בניה לבוררות חובה תקל על המערכת המשפטית ותיטיב עמה. מצד שני, אי-אפשר לעשות זאת על-אף שהצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, וזאת מפני שבמדינה מתוקנת אי-אפשר לחסום אזרחים מלהגיש תביעות ומלצפות כי הן יידונו בבית המשפט על-פי אמות מידה משפטיות ולא לפי מיטב ידיעתו, הבנתו ורצונו של בורר בעל סמכויות מפליגות.
מה עושים?
אפשר להקים בית משפט לליקויי בניה בו יתמחו שופטים חדשים, אחרים, בתחום – אך יהא זה בית משפט לכל דבר ועניין ולא מוסד פרטי או ציבורי לבוררות.
אי-אפשר לאשר את החוק המוצע לפיו יכפו בוררות על מי שלא רוצה אותה.
לא מדובר בהצעה לשינוי פורמלי, אלא מדובר בהצעה למניעת פגיעה באזרחים רוכשי דירות, לאחר שמערכת ענפה של חוקים [ולא רק חוק המכר (דירות) תשל"ג – 1973] הוסיפה להם זכויות בשל חוסר האיזון ביחסים שבין ציבור רוכשי הדירות לבין ציבור מוכרי הדירות.
יש להקפיא לאלתר את היוזמה המוזרה והגרועה לחיקוק חוק בוררות חובה ללא הסכמה מראש למסגרת הבוררות – בכל תחום שהוא, ולאו-דווקא בנושא ליקויי בניה. האפשרויות למצות את הדין, לערער על פסקי דין והחלטות שיפוטיות, לטעון, להמציא ראיות, ועוד הן שונות בבית משפט ובבוררות, וגם העלויות הכספיות שונות.
בעוד הסכום להגשת תביעה וניהולה ידוע מראש, והאגרה אינה תלויה במשך ההליך המשפטי, הרי לא נמצא בורר שיסכים לנהל הליך בוררות בסכום קבוע מראש בסדר גודל של האגרה, וידוע כי יש תיקים המתמשכים על פני דיונים רבים לאורך זמן רב ואין דרך לקצרם ככל שמתכוונים לתת פסק דין נכון. סכסוכים בנושאי ליקויי בניה כרוכים תמיד בחוות דעת של מומחים ובחקירות, וכאשר הצדדים מסכימים על קיצורי דרך הרי הם מסכימים לכך מבחירתם החופשית ולא נכפה עליהם דבר.
הצעה זו כמוה כהגדלת צוות השופטים אך אין דרך אחרת להקל בעומס – והזריקה לעזאזל של תיקים לבוררויות על חשבון זכויות יסוד של התובעים לא ראויה להידון.
אין לי ספק כי חברי הכנסת שהגישו הצעת חוק זו, תמכו בה ואישרוה בקריאה ראשונה – לא מבינים מה הם עושים, או שהניעו אותם שיקולים זרים. הדרך הזו לעקוף את העומס האמיתי כבמטה קסמים לא יכולה להתקיים ולא תעמוד במבחן שיפוטי.
