פסק הדין שהרשיע ראש
ממשלה לשעבר באשמת לקיחת שוחד, מלמד כי ישראל היא דמוקרטיה, אבל לא מלאה. ההליך השיפוטי, שבמסגרתו הובאו בשנים האחרונות לדין נשיא לשעבר, ראש ממשלה לשעבר ושר אוצר לשעבר, מעיד על שחיתות מוסרית של אנשים רבים מדי הנמצאים בעמדות מפתח. אין זה מקור גאווה. במדינה שבה חופש הדיבור והמחשבה יותר חשובים מפוליטיקה קטנה, ייתכן כי התנהלות כזו לא הייתה מתרחשת. שכן תקשורת פתוחה באמת - מעמודי התווך של דמוקרטיה מלאה - המונחית על-ידי רצון לגלות את האמת, הייתה מונעת זאת.
במקרה של
אהוד אולמרט, עיתונאי אמיץ אחד,
יואב יצחק, הזהיר במשך שנים מפני מעלליו והעלה אותם על הכתב. היה זה ב-10 במאי 2006, חודשיים אחרי הבחירות לכנסת, כשבמסיבת עיתונאים תקף יצחק את אולמרט, שהיה אז שר, על העסקות הפיננסיות שהיו מאחורי רכישת הבית המפואר ברח' כרמיה שבירושלים. אולמרט היה אז בעמדה פוליטית איתנה מאוד, אך את יואב יצחק זה לא הרתיע.
באשר לפרשת
הולילנד, מעורבותו של יצחק בה החלה ב-1996. הוא חשף את העובדה שהלל צ'רני (שהורשע בשוחד), הבעלים של 120 דונם במתחם הולילנד, קיבל הערכה פיקטיבית של שווי המקרקעים שבבעלותו. צ'רני ביקש להעביר בעלות מ"חברת הולילנד" - חברה זרה שהייתה בשליטתו - לחברה ישראלית שגם היא בשליטתו. כזו הייתה כרוכה בתשלום מיסים - מס רכוש ומס רווחי הון - גבוהים, והערכה נמוכה של הנכס הייתה מפחיתה את נטל המס. שני שמאים העריכו את שווי הנכס בסביבות 10 מיליון דולר, בעוד שהשווי הריאלי היה גבוה בהרבה. מלון הולילנד הישן עדיין עמד אז על תילו.
נדרשו שש שנים נוספות עד שוועדת האתיקה של איגוד השמאים קבעה את אשמתם של שני השמאים בגין הערכותיהם הפיקטיביות.
ב-28 ביולי 2008 חשף יצחק לראשונה כי אולמרט, ראש הממשלה דאז, קיבל שוחד בקשר למיזם הולילנד. נדרשה שנה שלמה לפני שהמשטרה, שקיבלה מיואב יצחק מידע נוסף שתמך בעדותו של עד המדינה
שמואל דכנר, החליטה לפתוח בחקירה. והשאר - ידוע.
האם יצחק היה לבד? לא. ב-2002 מתח המקומון הירושלמי "קול העיר" ביקורת חריפה על אולמרט, במיוחד על נסיעותיו התכופות לחו"ל. אך ביקורת זו לא אפיינה את התקשורת. אין זה סוד כי במשך שנים היה
ידיעות אחרונות תומך נלהב של אולמרט. אין זה מפתיע, אפוא, אם כי עצוב, שמרדכי גילת, התחקירן הראשי של העיתון, לא דיווח דבר על מעלליו של אולמרט, למרות שאחר כך טען כי ידע עליהם כבר ב-2007. היה זה רק אחרי שגילת עבר לעבוד בישראל היום שהוא החל לתקוף את אולמרט. במאי 2008 הוא התייחס להאשמות שונות נגד אולמרט, אך לא הזכיר את פרויקט הולילנד.
עיתונאי נוסף שנקט עמדה נגד אולמרט הוא
דן מרגלית. כשאולמרט זוכה על חלקו בפרשות של ראשונטורס וטלנסקי, קרא מרגלית (11.7.12) ליועץ המשפטי לממשלה להגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון בציינו: "מי מאמין כי אהוד אולמרט לא ידע אלו מניפולציות עושות פקידותיו בכרטיסי הטיסה של ראשונטורס?".
אחרי הרשעתו של אולמרט, העמיד אותו מרגלית במקומו במאמר שכותרתו: "ראש חבורת פשע" (ישראל היום 1.4.14). אלא שחלקו של מרגלית בכל הפרשה כעיתונאי היה שולי ביותר, אם בכלל. מרגלית היה חבר קרוב מאוד של אולמרט במשך 35 שנה, אך בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שבה היה אולמרט ראש ממשלה, החליט מרגלית לנתק את יחסיו עמו. בראיון שערכה עמו דורית קרן-צבי (
הארץ 16.2.07), הסביר מרגלית: "אז הבנתי שהמלחמה מתנהלת בצורה שגויה. ועוד לפני שכתבתי על זה בעיתון, האנשים שנמצאים בסביבתו הקרובה ביותר שמעו ממני שלהערכתי הוא צריך ללכת. זה לא התפקיד בשבילו. לא כל אחד יכול להיות ראש ממשלה. ואני חושב, לא בשנאה אלא להפך, עם הרבה אהבה, שאהוד אולמרט נכשל במלחמת לבנון השנייה".
ידיעות אחרונות עשה כל שביכולתו להגן על אולמרט
מרגלית לא היפנה עורף לאולמרט בשל דרכיו המושחתות. למעשה, באותו ראיון אמר מרגלית "אני כל כך מתגעגע אליו. אין מה לעשות. אני פשוט אוהב אותו. אין יום שאני לא מגיע הביתה, ולפני שאני מכניס את המפתח בדלת, אני חושב על השיחה שאני עומד לעשות עם אהוד. ואז אני נזכר. פתאום אני אומר לעצמי אה, אי-אפשר. לזה אני הכי מתגעגע".
העיתוני
מתי גולן טען ("
גלובס" 12.3.13) כי מרגלית עזב את אולמרט היות שלא קיבל את משרת ראש הלשכה שבה מאוד רצה. איננו יודעים את האמת, אם כי דבר אחד ברור: מרגלית נכשל כעיתונאי חוקר. היה עליו לדעת, בהתחשב בעברו העשיר של אולמרט, שאולמרט קרוב לוודאי היה נוכל, והיה על מרגלית לנסות לחשוף זאת.
היום, מרגלית מדבר בגלוי על פשעיו של אולמרט בישראל היום, העיתון שמגן בהתמדה על ראש הממשלה
בנימין נתניהו, יריבו המושבע של אולמרט. יש לשבח אותו על כך שהגיע להבנה, אומנם באיחור, מי האיש שהיה חברו הטוב. יואב יצחק כותב כי "דן מרגלית הוא אחד העיתונים הטובים בישראל. הוא מקצועי. הוא סקרן. הוא אמיץ. הוא מבין עניין. הוא יודע היטב מה תפקידו של עיתונאי ושל איש ציבור בחברה דמוקרטית". אנו לעומת זאת סבורים, כי עמדתו הנוכחית ביחס לאולמרט הייתה מתקבלת כהרבה יותר אותנטית, לוּ היה מביע אותה במהלך שנות עבודתו הארוכות ב
מעריב.
גילת ומרגלית הם קצה הקרחון של כשלונות הבכירים בתקשורת הישראלית בפרשת אולמרט. זה שנים שידיעות אחרונות עשה כל שביכולתו להגן על אולמרט. אך מאמציו הבלתי נלאים של יואב יצחק נשאו פרי, ולאחר שנים רבות, יתנו הפושעים את הדין על מעשיהם.
בסיפור זה היו שחקנים חשובים רבים אחרים, כמו פרקליט המדינה
משה לדור, הפרקליטים שהכינו את התיק וחוקרי המשטרה. אך אם התקשורת הייתה עושה את מלאכתה מן ההתחלה, ייתכן כי אולמרט וחבר מרעיו היו מבינים כי הפשע אינו משתלם. וציבור מיודע היה יכול לפעול או להצביע אחרת.
ישראל אינה גאה בכך שמי שהיה ראש ממשלתה יישלח קרוב לוודאי לכלא. אך היא כן אמורה להתגאות באידיאליסטים כמו יואב יצחק. בנימוקי הפרס לביקורת התקשורת שהעניקה לו ב-10.10.2002 "האגודה לזכות הציבור לדעת" נכתב: "הפרס ניתן על היותו של יואב יצחק מוסד ייחודי בתקשורת, על עמידתו האיתנה מול ענקי התקשורת ועל תרומתו לדיון הציבורי בתחומי העיתונות והתקשורת". יהיה מתאים אפוא ביותר שיצחק יזכה בפרס ישראל לעיתונות.
