הספר בריחה מן הגיהינום מביא את סיפור בריחתם האמִתית של אלפרד וֶצלֶר ורודולף וְרְבָּה מאושוויץ-בירקנאו באפריל 1944 בלבוש ספרותי. אלפרד וֶצלֶר נולד ב-1918 בעיר טרנַוָוה (Trnava) בסלובקיה ונשלח לאושוויץ באפריל 1942. באפריל 1944, לאחר שנתיים במחנה, נמלט עם רודולף וְרְבָּה (ולטר רוזנברג) בסיועה של תנועת המחתרת במחנה. המחתרת ציידה אותם במידע מפורט על פעילות המחנה ובנתונים סטטיסטיים על הרציחות וסייעה להם בשלבים הראשונים של בריחתם שהסתיימה למרבה התדהמה בהצלחה.
מטרתם העיקרית של וֶצלֶר ושל וְרְבָּה הייתה להפיץ בעולם את הידיעה על ההשמדה באושוויץ־בירקנאו. הדוח של וֶצלֶר ווְרְבָּה, שנוסף לו אחר כך המידע שמסרו שני בורחים אחרים, צ'סלב מורדוביץ וארנושט רוזין, נודע בשם "הפרוטוקולים של אושוויץ". וֶצלֶר ווְרְבָּה, כמו גם חברי המחתרת באושוויץ־בירקנאו, קיוו שלאחר שיתפרסם הדוח על הרצח ההמוני השיטתי ועל המשטר הלא אנושי במחנה ויקבל פומבי יתערבו בעלות הברית ויחריבו את מכונת המוות. גם אנשים אחרים, כגון הרב מיכאל דב וייסמנדל העשוי ללא חת מ"קבוצת העבודה", ארגון ההצלה המחתרתי למחצה, שקיבלו את הדוח בסלובקיה ושלחו את המידע שכלל לעולם החופשי, האמינו שהדוח יביא לפעולה מיָדית להחרבת מנגנון הרצח. אבל לא כך היה.
ואף-על-פי-כן עורר הדוח של אושוויץ, שהגיע בדרכים שונות לעולם החופשי, רושם ניכר. כשהגיעו לז'ילינה (Žilina), ב-25 באפריל 1944, כ-18 ימים אחרי בריחתם מן המחנה, נפגשו וֶצלֶר ווְרְבָּה עם אנדרה שטיינר, נציג "מרכז היהודים" בסלובקיה. מיד אחרי הפגישה יצר שטיינר קשר עם אוסקר קרַסניאנסקי נציג "מרכז היהודים" בברטיסלווה. קרַסניאנסקי הצליח להגיע לז'ילינה, אל ביתו של שטיינר, ושם סיפרו וֶצלֶר ווְרְבָּה למנהיגים היהודים על אושוויץ והללו נזדעזעו עד עמקי נשמתם. לאחר מכן כתבו וֶצלֶר ווְרְבָּה את דיווחיהם בנפרד ובתוך כמה ימים שולבו הדיווחים למסמך בן 60 עמודים. המסמך הועתק כמה פעמים, תורגם מסלובקית לגרמנית ולהונגרית ונמסר לחברי מועצת היהודים הסלובקית, לנציג האפיפיור בסלובקיה, מונסיניור ג'וזפה בּוּרציוֹ (Giuseppe Burzio) (ששלח את הדוח לווטיקן) ונשלח כנראה גם לוועד לעזרה והצלה בבודפשט. הצעד הזה היה חשוב במיוחד שכן בדוח היה מידע על הכנות הנעשות באושוויץ-בירקנאו לקראת הגעתם הצפויה של יהודי הונגריה אל המחנה והשמדתם. הוועד לעזרה והצלה, שהחל באותם הימים במשא-ומתן עם הס"ס בנוגע להצלתם של יהודים הונגרים, לא הפיץ כנראה ברבים את המידע שנכלל בדוח של אושוויץ. פעולותיו של הוועד בנוגע לדוח שנויים עד היום במחלוקת בקרב החוקרים, הניצולים והקהל הרחב.
בראשית מאי שלח הרב וייסמנדל גרסה מקוצרת של הדוח לאנשי הקשר שלו בשווייץ, אך המידע לא הגיע ליעדו. ב-16 במאי, מיד אחרי תחילת המשלוחים השיטתיים מהונגריה, שלח וייסמנדל שוב את הדוח והוסיף תחינה להפציץ את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ-בירקנאו. הפעם קיבלו רֶחָה ויצחק שטרנבוך מוועד ההצלה בשווייץ את הפנייה והתחילו להפיץ אותה. המסמך המלא, שנמסר באמצעות שליח ששלחה קבוצת העבודה של וייסמנדל, הגיע לשווייץ רק ב-13 ביוני 1944. הוא נמסר לידיו של נציג הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה, הד"ר יַרוֹמיר קוֹפֶּצקי (Jaromir Kopecky).
גרהרט ריגנר מן הקונגרס היהודי העולמי שלח את הדוח לנציגיהן של בעלות הברית בברן: אליזבת ויסקֶמן (Elizabeth Wiskemann) מן המשלחת הבריטית, אלן דאלס (Allen Dulles), ראש שירות המודיעין של ארצות־הברית בשווייץ, ורוֹזוֶול מקלֶלַנד (Roswell McClelland), נציג הוועד לפליטי מלחמה (War Refugee Board). ב-18 ביוני שידר הבי בי סי קטעים מתוך הדוח. בשווייץ עצמה נפתחה מערכה תקשורתית שקראה להושיט עזרה ליהודים שחייהם נתונים בסכנה עקב הכיבוש הנאצי.
לא קל לקבוע מה היו בדיוק תוצאותיה של הפעילות הזאת. יזמות הצלה שנבעו ממידע קודם ומהערכותיו כבר ננקטו בהונגריה כשהגיעו הפרוטוקולים של אושוויץ לעולם החופשי; אבל הדעת נותנת שהדוח סיפק דחיפה נוספת למאמצים האלה. מתקבל מאוד על הדעת שפנייתו של גוסטב מלך שוודיה ב-30 ביוני 1944 לעוצר ההונגרי האדמירל מיקלוש הורטי (Miklós Horthy) בבקשה להציל את שארית יהודי הונגריה קשורה קשר הדוק לדוח הזה. הבקשה הזאת, כמו גם ההפצצה האמריקנית על בודפשט ב-2 ביולי, מילאו מן הסתם תפקיד חשוב בהחלטתו של הורטי לעצור את המשלוחים מהונגריה ולהציע לאפשר לכמה אלפי יהודים לעזוב את הונגריה.
הצעת הורטי, כפי שהיא ידועה, מילאה בתורה תפקיד מרכזי בפעילות ההצלה בהונגריה לאחר מכן. כמעט ודאי שהמידע שנכלל בפרוטוקולים דרבן את הוועד הבינלאומי של הצלב האדום לפרסם ב-4 ביולי 1944 מחאה בכתב בנוגע לפשעיה של הונגריה נגד יהדות הונגריה ולהציע לפקח על חלוקת המזון והתרופות למגורשים.
בתגובה על המכתב הזה הטיל הורטי על הצלב האדום הבינלאומי את האחריות לרווחתם של היהודים שנותרו בבודפשט, דבר שהיה אחר כך ציר מרכזי במאמצי הצלה נוספים.
בקשתו של הרב וייסמנדל להפציץ את אושוויץ-בירקנאו ואת מסילות הברזל המובילות לשם לא נפלה על אוזניים ערלות. הן וינסטון צ'רצ'יל והן פרנקלין רוזוולט הורו לבדוק את העניין, אך לא המחנה ולא מסילת הרכבת לא הופצצו מעולם למטרות הצלה. ואף שמדובר בשאלה רגישה ומייסרת חשוב לזכור שההפצצות נשקלו בתקופת הנחיתות בנורמנדי, בשעה שכל מאמציהן של בעלות הברית במערב התמקדו במבצע הצבאי הגדול והמורכב ביותר שהתבצע מעולם. הפצצתם של מתקני ההשמדה במחנה נחשבה למבצע בעייתי מאוד ומאחר שמדיניותן המוצהרת של בעלות הברית הייתה שאסור שדבר יגרע מן המאמץ המלחמתי וכי הדרך הטובה ביותר לעזור ליהודים היא לנצח במלחמה הדעת נותנת שלא ששו לפתוח במבצע שנחשב לעניין לא צבאי והיה כרוך בקשיים ניכרים.
מכל מקום ברור שרצונן של בעלות הברית להציל את היהודים לא היה בשום שלב שקול לרצונם של הנאצים לרצוח אותם. ברור לא פחות שהפרוטוקולים של אושוויץ הותירו רושם בל יימחה על קוראיהם ותרמו להצלתם של אלפים רבים של יהודים, בעיקר בבודפשט.
בריחתם של וֶצלֶר ווְרְבָּה והדוח שמסרו קשורים בהקשרם הרחב בעניין מסירת המידע על רצח היהודים בידי הנאצים ועוזריהם. אי-אפשר לדון בתגובות לשואה בלי להידרש לסוגיית המידע וההפנמה והמידע שהופך לידיעה ומביא לפעולה.
ידיעות על ההשמדה הגיעו במקוטע לעולם החופשי גם בזמן אמִתי. האיינזצגרופן והגורמים הרבים והשונים שפעלו עמם מילאו בקביעות דוחות מפורטים על פעילותם כשרצחו את המוני היהודים ביריות. הדוחות הראשונים הוגשו לא רק בכתב אלא גם בשידורי אלחוט. חלק מן התשדורות של המשטרה הגרמנית יורטו בידי יחידת ההאזנה הבריטית (British Y Service) ופוענחו.
הבריטים ידעו אפוא על הרציחות ההמוניות בזמן ההתרחשויות וכשנודע הדבר לגרמנים הם הפסיקו להעביר מידע כזה בשידורי אלחוט. ואולם עצם העובדה שהמידע היה קיים אין פירושה שהוא הובן בבריטניה. עוד באביב 1942, כשפרסמה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון דוח על השמדת היהודים השיטתית, הוסיף ברנדן ברַקֶן (Brendan Bracken), ששימש שר ההסברה בממשלת צ'רצ'יל בתקופת המלחמה, להאמין שמדובר בדיסאינפורמציה, כלומר בתעמולה שנועדה להכתים את שמה של גרמניה הנאצית ולעורר אהדה כלפי היהודים. הוא, כמו רבים אחרים, הזכיר שבמלחמת העולם הראשונה הופצו שמועות של מעשי זוועה שעשו הגרמנים בתינוקות בלגים, שמועות שהתבררו כשקרים ופגעו באמינותן של הרשויות בבריטניה.
זמן רב מאוד נדרש למנהיגים ולאחרים מחוץ לאזורי השליטה הנאצית באירופה עד שבשלה ההבנה שהנאצים עוסקים בהשמדתם השיטתית של היהודים, וגם אז התגבשה ההבנה הזאת רק טיפין־טיפין. דוגמה בולטת במיוחד היא סיפור פגישתו של יאן קַרסקי (Jan Karski) עם שופט בית המשפט העליון באמריקה, היהודי פליקס פרנקפורטר. ביולי 1943, באחד הימים החמים והלחים שידעה ושינגטון אי-פעם, נפגש קַרסקי, נציג הממשלה הפולנית הגולה וקצין בארמיה קריובה (Armia Krajowa) שהיה עד ראייה לרצח היהודים, עם השופט פליקס פרנקפורטר במשרדו של השגריר הפולני. בעדותו שנמסרה אחרי המלחמה תיאר קַרסקי את המפגש במילים האלה:
למדתי לקח מר, לקח מר בוושינגטון. נפגשתי עם השופט פרנקפורטר... בנוכחות השגריר הפולני, הוא לא התעניין במחתרת הפולנית ולא בשום דבר אחר. הוא רק שאל אותי, "תספר לי בבקשה מה קורה ליהודים בארץ שלך. יש דיווחים סותרים". אז סיפרתי לו... מה שראיתי. פעמיים בגטו ורשה, פעם במחנה הריכוז...
תיארתי מה שראיתי. אחר כך הוא קם, והתחיל להתהלך מולי ומול השגריר. ואחר כך הוא התיישב ואמר, "מר קַרסקי", אני זוכר כל מילה. לא שוכחים דברים כאלה. "מר קַרסקי, אדם כמוני, שמדבר עם אדם כמוך, מוכרח לדבר ביושר גמור. אז אני אומר לך: אינני מאמין למה שסיפרת לי". השגריר הפולני... התערב ואמר, "פליקס, מה אתה מדבר! אתה לא יכול להגיד לו בפרצוף שהוא משקר!" ופרנקפורטר אמר, "אדוני השגריר, לא אמרתי שהצעיר הזה משקר. אמרתי שאינני מסוגל להאמין למה שהוא מספר לי" [1].
מעטים הם תיאורי הכנף המבהירים בצורה ניצחת כל כך כמה קשה היה לאנשים להפנים את המידע שקיבלו על מה שעתיד היה להיוודע בשם השואה. קַרסקי היה עד ראייה לאירועים והוברח בכוונה תחילה לגטו ורשה ולמחנה איזביצה (Izbica [מחנה–בת בפיקוד בֶּלזֶ'ץ]) כדי שיוכל לצאת ולהודיע לעולם על אסונה של יהדות פולין. הוא היה בעל שטף לשון ואישיות כובשת והיה מוכן ומזומן לספר לעולם כולו. פרנקפורטר מצדו היה בלי ספק מאזין אוהד. הוא היה אדם בעל מעמד ותבונה והומניסט עד לשד עצמותיו שביקש לשמוע רק על היהודים. הוא הקשיב רוב קשב לדיווח על סבלו חסר התקדים של עם עתיק יומין שהוא עצמו נמנה עם בניו.
ואף-על-פי-כן לא היה מסוגל לעכל את מה ששמעו אוזניו. הדברים נראו לו דמיוניים מדי, פשוט לא היה אפשר להעלותם על הדעת, אף שחלקים רבים של פעילותם האנטי-יהודית של הנאצים היו ידועים גם לפני שיצא קַרסקי לשליחותו.
ואף שהמידע היה לידיעה והביא לכמה פעולות עוד לפני כן, למשל הכרזתן של בעלות הברית ב-17 בדצמבר 1942 שהנאצים יעמדו לדין על פשעיהם, הרי שהידיעה הזאת לא הביאה למאמצי הצלה מעשיים או נחרצים. מאמצים כאלה התחילו רק באביב 1944, כשכבשו הגרמנים את הונגריה כדי למנוע את פרישתה של בעלת בריתם המדשדשת מן המאמץ המלחמתי ופתחו במסע השמדה מרוכז במטרה להכחיד את הקהילה היהודית הגדולה האחרונה שנותרה באירופה הנאצית.
באותו הזמן כבר הקימו האמריקנים סוכנות שהוטל עליה לסייע בהצלה, הוועד לפליטי מלחמה, ועמדו לפלוש, עם הבריטים ועם בעלות הברית הזוטרות, לצרפת, צעד שיציב אותם על יבשת אחת עם רודפי היהודים. בהונגריה התאמצו דיפלומטים ניטרליים, בתמיכתו ובעידודו של הוועד לפליטי מלחמה ובשיתוף פעולה הדוק עם פעילים יהודים מקומיים, להגן על יהודי בודפשט מפני הגרמנים וההונגרים תאבי הרצח. הדבר הפך למבצע ההצלה הגדול ביותר בתקופת השואה. כ-100,000 יהודים נשארו בבודפשט, במידה רבה הודות למאמצים האלה, אלא שלא היה לאל ידם להבטיח את שלומם של כ-600,000 יהודים הונגרים אחרים שנרצחו.
הדוח של אושוויץ שכתבו וֶצלֶר ווְרְבָּה השתלב במאמצי ההצלה שהתגבשו סוף-סוף בהונגריה ב-1944. הדוח, שהיה אותנטי ובא מכלי ראשון, מעדי ראייה שברחו מאושוויץ, לעומת הידיעות הקודמות שהגיעו ממקורות פולניים, יצר, על-ידי הפצתו בשווייץ, דעת קהל שלא היה אפשר להתעלם ממנה עוד.
בשנת 1946 כתב אלפרד וֶצלֶר דיווח תיעודי על ניסיונו בשואה בשם "אושוויץ, הקבר של ארבעה מיליונים: היסטוריה קצרה וחיים בגיהינום אושוויץ בשנים 1942-1945" (Oswiecim hrobka štyroch miliónov l'udí: Krátka história a život v oswiecimskom pekle v rokoch 1942–1945), וכעבור עשרים שנה כמעט פרסם את ספרו בריחה מן הגיהינום (שנקרא בסלובקית Čo Dante nevidel, "מה שדנטה לא חזה").
בספר הזה מטשטש וצלר את הגבול המפריד בין זיכרונות לספרות יפה, במידה רבה כמו ספרו הנודע של אלי ויזל הלילה. כמו הלילה גם הספר שלפנינו מעורר את זכר המציאות בכוח ובכאב גם אם לפרקים הוא אינו מקפיד לדבוק בכללי הנרטיב ההיסטורי המקובל. ואולם לוז הדברים אינו הבדיון אלא העובדות ההיסטוריות.
הספר כתוב בגוף שלישי בניגוד לרוב ספרי הזיכרונות הכתובים בגוף ראשון ושני הגיבורים המרכזיים בסיפור הבריחה, רודולף וְרְבָּה ווֶצלֶר עצמו, וַלֶר וקרול, בהתאמה, מעוצבים כדמויות ברומן. נראה שוֶוצלֶר עיצב את זיכרונותיו כרומן משום שהספר נכתב בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית והמחבר העדיף לא להסתבך עם הצנזורה ועם דרישות התקינות הפוליטית של המשטר.
התקינות הפוליטית בולטת בכמה מקומות בספר, למשל הוא מכנה את הנאצים פשיסטים, בז'רגון הסובייטי המקובל; או בתיאור הפגישה שהתקיימה כשהגיעו לסלובקיה. רודולף וְרְבָּה מספר בספרו ברחתי מאושוויץ שכשהגיעו לז'ילינה שבסלובקיה ביקשו להיפגש מיד עם נציגי הקהילה היהודית ואכן נפגשו עמם ומסרו להם את דיווחיהם. אצל וֶצלֶר אין לכך כל זכר.
הוא מתאר פגישה עם קבוצת אנשים ובכללם נציג הצלב האדום, עיתונאי שווייצרי ואיש המחתרת הסלובקית הקומוניסטית וגם אישה יהודייה שקשורה עם המחתרת הסלובקית, תיאור שאינו עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות; וֶצלֶר מספר שהם דחקו בנציגים הללו לשלוח את הדוח שלהם למוסקבה, דבר שאין לו שחר כנראה, בטענה שלבעלות הברית אין אסירים במחנות ולכן הן לא יבינו, אבל במוסקבה יבינו; כשנציג הצלב האדום טוען שיש להמתין עד שבעלות הברית ינחתו באירופה ואז יוכלו לפעול ביתר יעילות נגד הגרמנים "וַלֶר וקרול [וְרְבָּה ווֶצלֶר] נדהמו שלא הזכיר ולו פעם אחת את רוסיה הסובייטית או את הצבא האדום" וכיוצא בזה עוד בכמה מקומות בספר.
אבל נראה שלא רק התקינות הפוליטית היא שהביאה את וֶצלֶר להלביש את זיכרונותיו בלבוש ספרותי. מי שקורא את הספר אינו יכול להתעלם מן הממד הספרותי המובהק שלו. הספר רווי בתיאורי טבע מרשימים, בייחוד בשלב הבריחה שלהם. לעתים זהו טבע קר ואכזרי ולעתים חמים ומעורר תקווה. וֶצלֶר מחיה ביד אמן את עולם מחנה אושוויץ-בירקנאו והדמויות, בין שאלו האסירים, חבריו למחנה, ובין שאלו הרוצחים מעוצבות לפרטיהן בחיות רבה עד שהקורא חש שהוא מכיר אותן אישית. וֶצלֶר מביא דיאלוגים רבים ועשירים כתובים לעילא, נותן ביטוי לקשת שלמה של רגשות והרהורים, ובעיקר הוא מעצב סצנות שלמות שלא יכול היה להיות עֵד להן, למשל האירועים שהתרחשו במחנה אושוויץ-בירקנאו לאחר שהוא וחברו ברחו ממנו והלוך רוחם של חבריהם האסירים.
כאן כבמקומות אחרים לאורך הספר כולו וֶצלֶר, בתור סופר, נוטל לעצמו חירות להתיך לתוך סיפורו גם סיפורים ששמע כנראה מאחרים או שִחזר בעיני רוחו על סמך היכרותו את נוהלי המחנה ואת חבריו האסירים. הנטייה הספרותית של וֶצלֶר ניכרת בייחוד בקטעים הללו ובתיאור הבריחה בהרים - התיאור המפורט ורחב היריעה של הקשיים העצומים שהתמודדו עמם מרתק ומכמיר לב גם יחד. וֶצלֶר מבהיר בעליל שאף אחד מן השניים לא היה מצליח להגיע לסלובקיה לבדו - אך יחדיו, כשהם נשענים איש על רעהו, הצליחו שניהם להגיע ליעדם. העזרה בעִתה שקיבלו מפולנים ומסלובקים שסיכנו את חייהם כדי לסייע מזכיר לקוראים שגם בגרועים שבזמנים ובמצבים היו קומץ צדיקים.
תיאור המפגש בסלובקיה עם קבוצת האנשים שבאה לשמוע את הדיווח שלהם גם הוא רחב יריעה, מדהים לנוכח אי־היכולת של האנשים בחוץ להאמין ולקלוט מהי אושוויץ ואת העובדה שרוצחים בני אדם בגז, וכשקרול קורא מנהמת לבו "איך יכולתי לדעת שהמאמץ לשכנע אנשים להאמין לנו יהיה קשה יותר מן הבריחה מן הגיהינום?" הלב נשבר.
ובעיקר הסיום הפיוטי משהו של הספר כשוֶוצלֶר, כבר אדם חופשי, מתאר את בדידותו הקיומית בשעה שהוא משוטט בלילה על גבעה והעיר הפרושה לרגליו נמה את שנתה.
אין ספק שהספר נכתב ביד אמן שהמבע הספרותי היה בעיניו אולי כלי ביטוי אותנטי יותר מן הדיווח התיעודי, אף שלא היה סופר מקצועי.
עם זאת רבים מן האנשים שוֶוצלֶר מזכיר בספרו והמעמדים שהוא מתאר עולים בקנה אחד עם התיעוד ההיסטורי המוכר לנו. וֶצלֶר כותב על הרופאים הידועים לשמצה מנגלה, קרל קלאוּבֶּרג (Carl Clauberg), היינץ טילוֹ (Heinz Thillo), אדוארד וירטס (Eduard Wirths) והורסט שוּמאן (Horst Schumann). הוא מזכיר את קרל פּרוּפֶר (Karl Prufer), המהנדס הראשי של חברת טוֹפּף ובניו, יצרני תאי הגזים והמשרפות באושוויץ–בירקנאו, כמו גם את ס"ס האוּפּטשַרפירר אוטו מוֹל (Otto Moll), מפקד המשרפות הברוטלי בבירקנאו, ואת יוהן שוורצהוּבֶּר (Johann Schwarzhuber) האכזרי, המכונה בספרו בשם הנס, שהיה מפקד בירקנאו.
מן הקוטב האחר הוא כותב על מָלָה צימטבאום, חברת המחתרת באושוויץ, שהוצאה להורג בתלייה. חלקים רבים של תיאור בריחתו עם וְרְבָּה לא רק משכנעים באמיתותם אלא גם משופעים בפרטים אותנטיים בעליל. השלב הראשון של הבריחה עצמה, הסתתרותם של השניים בפאתי המחנה תחת ערמה של קורות עץ, פיזור הטבק שנטבל בדלק כדי לבלבל את כלבי השמירה שלא יגלו אותם ושלושת ימי ההמתנה עד שיפסיקו הנאצים את המצוד - כל אלה עולים בקנה אחד עם תיאורים אחרים.
וֶצלֶר כתב את ספרו ב-1964, אבל עצמתו של התיעוד הספרותי הזה לא נחלשה. אושוויץ, בית החרושת למוות, קם שוב לנגד עינינו במלוא אימתו והפרשייה העומדת במרכזו, הבריחה הנועזת מאין כמוה, עדיין מרתקת ומעוררת השראה.
