דני תמיד ידע להזהיר לקוחות שלו מפני הקלטה מפלילה. לכן, הוא קבע כלל של ברזל, לפיו תמיד רצוי לדבר בטלפון בקצב של הכתבה. כדי שלמאזין-בסתר, בהיתר או שלא-בהיתר, לא תהיה כל בעיה של 'הבנת הנשמע' בעת שהוא מתמלל את השיחה. צריך גם להביא בחשבון אפשרויות יותר מרחיקות-לכת. למשל, שהשיחה של הלקוח-החשוד, זה שמבקש לקל עצה-כביכול מדני, מתקיימת בנוכחות החוקר-השוטר שיושב מולו ומבקש לדעת איזו עצה דני נותן לו.
קיימת גם אפשרות שהחשוד בעצמו מנסה לשכנע את החוקר-השוטר שהגרסה שהוא מסר זה עתה היא בכלל הגרסה שהכתיב לו עורך-הדין, ואז הוא מקיים את השיחה אל דני בתקווה שהלה יאמר לו משהו כגון 'תעשה את מה שסיכמנו', או משהו דומה לכך.
- "תגיד רק את האמת", נהג דני להכתיב ללקוחות שלו בשיחות-הטלפון שהוא קיבל מהם.
- "אבל..."
- "בלי שום אבל. רק את האמת..."
- "ואם ירצו שאני אלך למכונת-אמת?"
- "תסכים, אבל תתנה את זה בכך, שזה יהיה תוך תיאום השאלות מראש עם הסניגור שלך..."
- "ואם ירצו עימות...?"
- "תסכים - אבל בתנאי שאני אהיה נוכח..."
- "...וזה הכל?"
- "תשלח אלי מישהו מהמשפחה - ואז אני אבוא לפגוש אותך בבית-המעצר. נוכל אז להיות יותר קונקרטיים...", כך היה דני מסיים כמעט תמיד את השיחה.
את המילה האחרונה לא כל מתקשר הבין, אבל כולם ידעו שדני מתכוון לכך שאין אצלו עצות-חינם. צריך לשלם לפני שמקבלים את ה'מוצר'.
דני לא ממש אהב ליתן עצות-חינם בטלפון. הוא רצה קודם-כל לראות את צבע-השטרות של הלקוחות. במספרם של השטרות, ובצבעם, באלה דני התעניין בראש ובראשונה. לכן הוא ביקש שישלחו אליו 'מישהו מהמשפחה'. הוא תמיד נהג לדמות באוזני שומעיו, עורך-דין, לבובה שיש לה בגבה קפיץ. אם מותחים את הקפיץ, הבובה מתחילה לנוע. "אני", המשיך דני, "כמו אותה בובה. שמים כסף על השולחן - ואז אני מתחיל לנוע. הקפיץ מתחיל לעבוד". הלקוחות הקבועים ידעו מיד למה דני מתכוון. הם לא היו צדיקים גמורים. נהפוך הוא. הם פנו אליו רק בגלל שהם ידעו שאין אצלו פשרות משום שהטינה שלו לרשויות אוכפות-החוק איננה קטנה מזו שלהם.
דני מעולם לא האמין שרק 'שלטון-החוק' מדריך את אלה המשרתים ברשויות-השלטון השונות, או במעגלים פוליטיים כאלה ואחרים. הוא ראה באמירה הזאת לא-יותר מאשר סיסמה נבובה המשמשת את אלה שרוצים להשליט את רצונם-הם בנושאים שבהם נבחרי-הציבור חושבים אחרת מהם, או כאשר דעתם היא דעת-מיעוט בציבור-כולו. במקרים כאלה, כל אבירי 'שלטון החוק' היו עושים שימוש בפניות לבית-הדין הגבוה לצדק בתקווה ששם הם יצליחו לגרום לאלה שמקדשים את התורה שהכל-שפיט להתערב לטובתם.
למעשה, דני חשב, והיו לכך תימוכין רבים, שתחת הדגל הזה שעליו מתנוסס הביטוי 'שלטון-החוק' מצליחה אליטה מסוימת, שחלקה מוצא את ביטויו בבית המשפט העליון, להמשיך בשליטתה על הרוב הנבער מדעת, זה שסבור, בטעות, כמובן, שהוא הריבון.
במדינת-ישראל, כך דני האמין, בניגוד לארצות אחרות, אולי, שגם בהן נוהג משטר דמוקרטי, בפועל, אין חילופי שלטון.
הגה-השלטון רק מחליף ידיים בתוך קבוצה קטנה מאוד. מתוך אותו המעגל יוצאים אלה שיושבים בצמרת-השלטון.
את דעתו זאת הביע פעם דני באוזניו של מייק שוורץ לאחר שהוא ראה כיצד הוא פועל. אביה של אשתו דחה, כמובן, בבוז את התיאוריה הזאת של דני, וזה רק חיזק בדני את האיבה לכל מערכות-השלטון.
הוא זכר היטב כיצד התנכלו לאימא שלו, בשם הצורך לאכוף, כביכול, את שלטון-החוק, תוך אפלייתה לרעה על-פני מי שהיה מקורב לרשויות-העירוניות.
מאז, לא היה לדני כל ספק, שהחוק הוא גמיש - ושהוא ניתן לכיפוף. בזה דני האמין - ואיש לא יכול היה לשכנע אותו שזה לא כך. החברים של מייק שוורץ הוכיחו את זה אין-ספור פעמים.
