חזקת השיתוף ומס השבח

נוסח מלא עם דיסקליימר מה דינו של נכס הרשום ע"ש אחד מבני הזוג, בכל הנוגע לחישוב מס השבח והאם ניתן להעלות טענה כי יש לראותו בבעלות שני בני הזוג? שאלה זו נדונה לאחרונה בעניינם של בני הזוג מדלן ודוד ברוך בערר שהוגש נגד מנהל מיסוי מקרקעין מרכז (ו"ע 10516-03-12). באותו מקרה דובר בנכס מקרקעין שנרכש עוד בשנת 1930 ונרשם על שם אביה של העוררת (אליהו). האב נפטר בשנת 1975 והוריש את הזכויות לילדיו (ובכלל זה העוררת), וכן שולם מס עזבון על המקרקעין. אמה של העוררת (ג'ורג'ינה) נפטרה בשנת 1999. בשנת 2006 נמכר הנכס, כאשר טענת העוררים, בהקשר של חזקת השיתוף הייתה כפולה: ראשית, טענה העוררת שיש להחיל את חזקת השיתוף ביחס להוריה, אליהו וגו'רג'ינה. על-פי טענה זו, יש לראות את ג'ורג'ינה המנוחה כאילו הייתה מלכתחילה בעלת 50% מהזכויות ולכן ביחס לחלקה יחול יום רכישה בשנת 1930 וכתוצאה מכך - שיעור מס היסטורי. שנית, טענו העוררים שיש להחיל את חזקת השיתוף אף ביחס אליהם עצמם. לפיכך, למרות שרק העוררת קיבלה את הנכס בירושה, יש לטענתם ליחס מחציתו גם לבעלה (העורר), ועל כן לבצע חישוב נפרד במס שבח בין שני בני הזוג, בהתאם להלכת ניר יוסף (עמ"ה 6/97). ביחס להחלת חזקת השיתוף על הוריה המנוחים של העוררת, סברו כל חברי ההרכב כי יש לדחותה בנסיבות העניין, שכן האם לא העלתה אותה בעודה בחייה, וזאת על-אף שהייתה לה הזדמנות לעשות כן (לדוגמה בעת חלוקת עזבונו של בעלה המנוח, רישום הנכסים, ואף העברה של חלק מהנכסים לילדיה). לכן, ולאור הלכת ביה"מ העליון בעניין יהלום (רע"א 5774/91), אין להתיר ליורשים להעלות את הטענה במסגרת הליכי מס השבח, בייחוד כאשר קיימים יורשים שונים, שחלקם כלל לא היו חלק מהערר. מעניין לציין כי חבר הוועדה, רו"ח נדב הכהן מביע דעתו כי במקרים חריגים ויוצאי דופן, יוכלו יורשים לטעון ליישום חזקת השיתוף על מי מהוריהם, גם לאחר ששני ההורים הלכו לעולמם. ביחס לסוגיה השנייה, החלת חזקת השיתוף על היחסים שבין העוררת ובעלה התגלעה מחלוקת בין חברי הוועדה. יו"ר הוועדה, השופטת שטרנברג אליעז קיבלה את הטענה לאור העובדה שהשתכנעה שבני הזוג נוהגים שיתוף בנכסיהם. לעומתה חברי הוועדה ביליצקי ונדב הכהן דחו אותה, בנימוק שהעוררת לא עשתה במהלך חייה צעד כלשהו שיש בו להעיד על שיתוף ביחס לנכס שנתקבל בירושה (אשר ככלל אינו חוסה בחזקת השיתוף), מבלי שנעשה בו כל שימוש משותף ע"י שני בני הזוג, והעלתה את הטענה רק לאחר קבלת שומת מס השבח, ולצרכי מס בלבד. לדעתנו, ובין היתר לאור ההנמקות של חברי הוועדה, ייתכן בהחלט כי תוצאה שונה תושג במקרים אחרים, כגון מקום בו ניתן היה להוכיח שלא היה למנוחה הזדמנות אמיתית להעלות את הטענה בחייה. כמו-כן, ראוי ורצוי לפנות ולקבל פסק דין הצהרתי בנושא השיתוף תוך צירוף כלל היורשים וכן את מנהל מס שבח כמשיב, ובייחוד אם פעולה זו מתבצעת קודם למכירה. סוגיה נפרדת שהתעוררה הייתה טענת העוררים, תושבי אנגליה, שיש לבצע פריסה של מס השבח ע"י מנהל מיסוי מקרקעין, על-אף שהינם תושבי חוץ ובהתאם לסעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין פריסה כאמור תבוצע אך ורק ביחס לתושבי ישראל (בפני תושבי חוץ פתוחה הדרך לבקש פריסה במס הכנסה מפקיד השומה). לטענת העוררים, האמנה למניעת כפל מס שבין ישראל ואנגליה אוסרת על הפליה והינה בגדר דין גובר, ועל כן יש לתת תוקף לזכותם זו. טענה זו התקבלה ע"י הוועדה בדעת רב של חבר הוועדה ביליצקי אליו הצטרפה השופטת שטרנברג אליעז, בעוד שחבר הוועדה הכהן סבר כי האפשרות לפריסה במס הכנסה נותנת מענה מספק. מעניין לציין כי הוועדה החילה את הוראות האמנה על-אף שסעיף איסור ההפליה הקבוע באמנה (סעיף 21) אוסר הפליה על בסיס אזרחות, בעוד שחוק מיסוי מקרקעין מבסס את הבחנתו על בסיס תושבות.