הקודים המסריחים של הפוליטיקה הישראלית

שימו לב - לפניכם שלושה מנהיגים. האחד, בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל. השני, בני גנץ הרמטכ"ל, והשלישי, ברק אובמה נשיא ארה"ב. את נתניהו הצבתי כחומר בידי היוצר לצורך כתיבת התובנה המרכזית במאמר זה, ואת השניים האחרים הבאתי כדוגמה אקראית.

המשיכו לשים לב במדינת ישראל קיימים שני עמים, שניהם מהלאום היהודי – ודרכיהם נפרדות כשני נתיבים מרכזיים מקבילים שלעולם לא יפגשו: העשירים והמבוססים לעומת מעמד הביניים והעניים שמקרטעים בין ייאוש לתקווה. ההפרדה הזו מתבטאת בכל תחומי חיינו הכלכליים והחברתיים, ומגיעה עד... הפוליטיקה. כאן מחסום ההפרדה שונה לחלוטין. נתניהו נבחר וחוזר ונבחר – בקודים שונים לחלוטין. לקודים הללו קוראים בישראל – פוליטיקה.

מהם הקודים הפוליטיים בישראל?

הבטחות לפני הבחירות, הפרתם מיד לאחר מכן, ומירמור מתמשך מצד הבוחרים. נשף הבחירות מנותק לחלוטין מהלך הרוח הקודר האמיתי. הנבחרים של פעם הם ברובם גם הנבחרים מחדש. הרצון העז לשינוי מביא בכל פעם מחדש "מפלגת מדף" להיות הקמע של הבחירות. לסיום, באקורד צורם: אין אלטרנטיבה לנתניהו, ולכן הוא נבחר מחדש ללא כל מאמץ.

מה האמת מאחורי "אין לנתניהו אלטרנטיבה?"

זה מתחיל באודי סגל מערוץ 2 שיודע תמיד לנסח את אותו המשפט בינות ליתר "פרשנויותיו" לארועים פוליטיים: "כולם למעשה יודעים שאין לנתניהו מישהו שיכול לאיים על מעמדו...". כמובן שיתר מלחכי הפינכה בתקשורת גם הם מנערים כל סיכוי שהציבור יאמין חו"ח שהדמוקרטיה לאו-דווקא בכיסו של נתניהו. מכאן קצרה הדרך למנוע מכל מי שחושב ומסוגל להנהיג את עם ישראל אחרת – מלנסות להתקרב לביצה הטובענית הפוליטית הישראלית. הדבר דורש הון... קשרים (עם מי? עם רוב החונטה השולטת)... שבירת קואליציות פנים מפלגתיות... ובקיצור: בלתי אפשרי. המסקנה: "אין אלטרנטיבה" איננה עובדה אלא אילוץ דיקטטורי ישראלי שקרוב יותר לנורמת שלטון המאפיה מאשר לדמוקרטיה ובחירות שוויוניות. נחזור לדוגמאות שהבאתי בראשית הדברים: נתניהו – ראש ממשלת ישראל, בעבר, בהווה, ובעתיד. גנץ – רמטכ"ל צה"ל בהווה, ולא בעתיד. אובמה – נשיא ארה"ב בהווה, ולא בעתיד.

נדמה כי הנקודה הובנה בישראל ישנה אלטרנטיבה לכל משרה, ואפילו לבכירה ביותר. בדיוק כפי שיש מחליף ראוי לרמטכ"ל שאין ספק שתפקידו מחייב אישיות בקנה מידה מנהיגותי, וכפי שאפילו בתחום הפוליטיקה (במקרה זה בארה"ב) גם לנשיא יהיה תמיד מחליף הולם ברמתו, מעניין שמחסומי הלכלוך הישראלי נערמים לא רק לפתחינו בכל אשר נשכון, נחייה, נעבוד ונעסוק – אלא בעיקר בפוליטיקה ובשיטות המלוכלכות שלה המביאה לנו מארז פוליטי ישראלי שהריח הרע הנודף ממנו מגיע לא פעם לכל רחבי העולם.

להחליף את העם

בל נשגה. החוקים והכלים הדמוקרטיים האמיתיים נתונים בישראל בידי העם. העובדה שנוכלים פוליטיים מונעים מאיתנו להשתמש בכלים הדמוקרטיים כפי שבאמת היינו רוצים - איננה פריווילגיה שלהם ובלתי ניתנת לשינוי. לא פעם שמענו קריאות ייאוש של לא מעט כאלה שניסו ונכשלו מלהגיע לנקודות המפתח השלטוניות – כי "צריך להחליף את העם". יש באימרה הזו המון אמת ואפילו מעין מוסר השכל. הרי לא ייתכן שבתוך כל הכאוס הזה בו אנו חיים בצבת ה"אי-אפשר כבר לנשום פה" לא מגיע כל שינוי רק כי פיטמו אותנו כאילו היינו אווזים ב"אז מה האלטרנטיבה שלך?".

מתברר שישנה אלטרנטיבה

כמו שבכל פעם מוצב בראש צה"ל רמטכ"ל חדש שאינו נופל מקודמו ולא פעם עולה עליו. כמו שאפילו בפוליטיקה ניתן להחליף את נשיא ארה"ב, וגם שם מתברר שהאלטרנטיבה לא גרועה מקודמתה. כך גם בישראל חייבים להבין שנתניהו לא רק שאיננו ראש ממשלה שהעם רואה בו מנהיג אמיתי שפותר את הסבך בו אנו חיים, אלא שבאופן ברור ומוחלט יש לו מחליפים לא מעטים שלמעשה ממודרים מהסיכוי להגיע לשלטון ולהנהיג את עם ישראל – הכל מסיבה אחת מדאיגה: הקודים המסריחים של הפוליטיקה הישראלית.