"לא משתפים פעולה בחקירות" - זה היה משפט המפתח בכל תדרוך שדני נתן ללקוחותיו.
מסכימים למכונת-אמת - אבל בתנאים כאלה שהמשטרה לעולם לא תוכל להסכים להם. אין חוקר בעולם שיהיה מוכן לתאם מראש עם הסניגור את השאלות שיישאל הנחקר במכונת-האמת.
אין 'חיה' כזאת.
בד בבד, מסכימים לעימותים עם מתלונן או מתלוננת, או קורבן-עבירה - אבל עומדים על כך שהסניגור יהיה נוכח. וגם לתנאי כזה, חוקרי-משטרה לעולם לא יסכימו.
הם תמיד מבקשים לעצמם את 'זכות השליטה' בחקירה; ורק נחקר מבודד, חסר-אונים, מבולבל, יכול לתרום בכיוון שאליו חותרים חוקרי-המשטרה.
שתי ה'הסכמות' הללו מציגות, כביכול, את הנחקר-החשוד כמי שמוכן 'לשתף פעולה'. בפועל, אין בהן מאומה, בהסכמות הללו.
"אבל מה שהכי חשוב", נהג דני לחזור שוב-ושוב על המוטו שלו, "שומרים על זכות השתיקה". להודות, דני האמין, תמיד אפשר. גם במהלך המשפט וגם בשעה שמנהלים משא-ומתן מול פרקליטות-המדינה.
לא נותנים שום דבר בחינם.
ועוד דבר ידעו הלקוחות הקבועים של דני; שבלי כסף הוא לא ממשיך לטפל בעניין שבגללו הם פנו אליו. הוא לא מעורכי-הדין שקופצים על כל פיסת-עבודה. יש לו מספיק עבודה - ומי שרוצה אותו שישלם. במזומן - והרבה.
דני לא ראה שום עילה לתרום מיכולותיו לטובת מי שלא רוצה לשלם.
הפרויקטים שלשכת-עורכי-הדין ארגנה לטובת חסרי-יכולת לא עניינו אותו. הוא לא תרם לשום מוסד התנדבותי, לא מכספו ולא מזמנו, להוציא את ההרצאות בשדרות, שלשם הוא היה מגיע לבקשתה של תרצה, מי שעמדה בראש עמותה שתרמה רבות, בכל דרך אפשרית, לעיר-הולדתה.
דני ראה במעשיה של תרצה רק את היופי שבהם.
לא הייתה לה כל כוונה להרוויח דבר מפעולות-ההתנדבות שלה. הוא הרגיש קרבה רבה אל אימא של אשתו - ולכן הוא היה מוכן לעשות הרבה מאוד למענה. הוא לא אהב את היחס המתנשא של בעלה אליה. הוא הבין מאין זה בא - וזה הרגיז אותו מאוד.
אם אי-פעם הוא ייפרד מתמר, הוא הבטיח לעצמו, על הקשר עם אימא שלה הוא לא יוותר.
הוא ידע שהם קורצו מאותו חומר.
משום-מה, בעת שהוא חיפש לעצמו משענת, שמה לא עלה בתודעתו כאופציה הכי-טבעית.
כל פסיכולוג מתחיל יכול היה, אולי, להסביר לו למה זה קרה. כך או כך, כשהוא נזכר בה, זה כבר היה מאוחר מדי.
