לא נמושות. לא אנטי-ישראלים. פשוט רוצים לחיות כבני אדם נורמטיביים. ברלין היא המקום. מצמרר? בלתי מוסבר? לא ולא. המפגש עם צעירים ישראלים בברלין השוהים בה שנים רבות יחסית מעורר תהיות רבות. קשה לשפוט וגם אין צורך. מדהים עד כמה הם מודעים לביקורת הנמתחת נגדם בארץ והם בזים לה, אפילו מלגלגים. הייתכן שהם צודקים בטענותיהם?
בניגוד למה שסבורים מנהיגים ישראלים ופשוטי העם בארץ הקודש, הצעירים בברלין לא באות כדי להנעים את חייהם ולחיות חיי עוללות. מתברר שהם פליטי המחאה ההיא משנת 2011 שנכשלה, דוכאה ביד קשה, ויותר מכל, גרמה לגל מתוזמן היטב של השמצות שמא הכל פוליטיקה. הצעירים בברלין התאכזבו מתוצאותיה של המחאה החברתית אך מה שפגע בהם יותר מכל הן ההשמצות הגסות, הבלתי נכונות, שמא המדובר בילדי שמנת הרוצים לשדוד את קופת המדינה רק לטובתם האישית.
עיניהם של פליטי ישראל בברלין כמעט דומעות למשמע ההערות הציניות של הפוליטיקאים הישראלים המתבטאים בחריפות נגדם.
יאיר לפיד, שר האוצר המהולל, הוא עומד בראש מצעד המופגזים מצד אותם צעירים בברלין. הם אינם מוכנים להשלים עם דימויו המטופשים וטענותיו חסרות השחר של שר האוצר. אותם צעירים בהם פגשתי היו כולם חיילים נאמנים, מלח הארץ, שפשוט נמאס להם להיות דור מדבר נוסף הסמוך לשולחנם של הוריהם. פשוט נמאס להם להקריב למען מה שהם מגדירים כהבטחות ריקות מתוכן.
תחנת הרכבת והאוטובוסים של גן החיות בברלין שוקקת ישראלים הגרים בברלין. זהו מקום מפגש של קבוצות תיירים ישראלים הרוצים לתור את העיר ליו-יומיים בליווי מדריכים ישראלים. התכונה ליד מדהימה. ישראלים מנהלים את עסקיהם ברחוב, עיני כל. כסף עובר מידי ליד. הצעירים הישראלים מאוד נדיבים, מאוד מנומסים. התיירים פחות. הרבה פחות. מתמקחים, פולטים קללה, משחקים ברוגז. המחיר נראה מופקע עבור ישראלי. הצעירים מגיבים בסבלונות רבה. זו פרנסתם ולמענה הם מוכנים לספוג עלבונות.
המראה כולו בלתי מלבב בעליל. זו תמונה המזכירה את ימי ליליינבלאום בתל אביב כאשר הדולרים נרכשו בסתר, לעיני כול.
בחביבות יוצאת מגדר הרגיל המדריכים הישראלי-ברלינאים מובילים את התיירים לאוטובוסים. הטיול יצא לדרך. עוד יום של פרנסה. אחת המדריכות עמה דברתי שפכה את לבה המר בפני. שאלתי מה תחושתה לקבל טיפ באוטובוס לאחר ההדרכה? השפילה את מבטה והודתה: לא נעים כלל אך זו הפרנסה. ללא המתנה לטוב לב של התיירים הישראלים, המדריכה הודתה שאינה מתביישת לומר שנהוג לתת טיפ למדריכים ולנהג האוטובוס למרות שהכול שולם. וכך היא עוברת בין האנשים וכל אחד טומן בידה עוד מטבע של יורו או שניים. נעים? וודאי שלא.
מתאמצים לחיות, וכל עוד אין במעשיהם דבר אסור, אין עבודה המביישת את בעליה. מה קורה פנימה זהו כבר סיפור אחר. אגב, אותה ילדה טובה בממרכז הארץ חייה בברלין שלוש וחצי שנים והיא מרוצה. ומה עם החזרה לארץ? ענתה לשאלתי בגילוי לב ראוי להערכה: אין כל סיכוי שבתקופה הקרובה היא תעזוב כי טוב לה למרות הריחוק מההורים והגעגועים המשפחה, למרות המנטאליות השונה.
החלטנו ללכת למופע שיתברר כמרהיב. נכנסים לאולם התיאטרון ומתקדמים אל עבר המקומות השמורים לנו. מתיישבים וממתינים לתחילת המופע. לידינו יושבים שלושה אנשים, שניים מבוגרים יותר וצעיר כבן 25-30. כולם מדברים בלחש כיאה מקום תרבותי. הצעיר לבוש בחליפה עונד עניבה תואמת. לפתע אנו שומעים אותם מדברים בעברית. מיד הבנו שהמדובר בהורים אשר באו לבקר את הבן הגר בברלין. מתברר שהוא איש הייטק שהעדיף את ברלין על פני ישראל.
מנסים לשוחח עמם אך הם אינם מנדבים מידע. אולי מתביישים, אולי מפחדים. לא ענייניו. ואש עולה המחשבה מה בחור זה עושה בברלין כאשר בארץ מולדתו כולם מתפארים בתעשיית ההייטק?
באחד המקומות בברלין הקרובים לאוניברסיטה המקומית פגשנו ישראלי הלומד שם משהו בתחום האומנויות. שמונה שנים, הוא ורעייתו, שוהים בברלין. מוחחים קצרות. הלימודים חינם, שכר הדירה ביר למדי, עבודה ניתן לשלב. חיים בצורה מכובדת. לא עשירים אך מרוצים. ומה עם החזרה לארץ? תשובתו הייתה חיוך מאופק אך משדר מסר ברור: השתגעת? נפרדים בשלום. אני ממשיכים בהליכתנו וחושבים על ילדינו שהם בארץ, עדיין. חלחלה, רעד, חשש, שמא לכול אחד יכול לקרות. מנסים להשיב לשאלה מה הורים עושים במצב כזה? אי-אפשר להיות אגואיסטי ולמנוע מילדיך לחפש את הטוב ביותר עבורם. מי אנחנו שנחליט על גורלם! כדי לא להתייסר אנו מחליט לחליף נושא.
אלה שלושה מקרים מתוך הרבה מאוד אחרים בהם אני ורעייתי פגשנו, עד עתה בברלין. מישהו, ככל הנראה, לא מצא לנכון לחשוב בצורה עניינית מה מחפשים בברלין, כפי שלא חושבים מה ישראלים רבים עושים בארה"ב או בכל מקום אחר בעולם ורק לא בישראל. נכשלנו בחינוך? בכלל ההורים נכשלו במסרים שלהם? מערכת החינוך הקדישה זמן לכך? מה קרה שמאז המחאה ברלין גדושה בישראלים?
כל השאלות הללו אינן מעניינות אף אחד בארץ, וודאי לא את מנהיגנו. במקום לדאוג לצעירים ולעתידם, מנהיגי ישראל דואגים לדברים אחרים שלא כאן המקום להזכירם. שר האוצר השחצן סבור שניתן לעלוב בבני אדם אם ברצונם לחיות חיים נוחים יותר. ראש הממשלה ושרים אחרים הצליחו בדיכוי אלים של המחאה החברתית. הם גם הצליחו להרחיק צעירים טובים ברלין. שר ההיסטוריה עוד תשפוט את האיוולת הנוראה הזו של מנהיגי ישראל.
