עם ישראל נולד ביציאת מצרים שלזכרו אנחנו חוגגים את חג הפסח. חשבון פשוט מלמד כי בחג הפסח הזה, שנת ה-תשע"ד, חל יום ההולדת ה-3326 (שלושת אלפים שלוש מאות עשרים ושש) של עם ישראל. כי יציאת מצרים הייתה בשנת ב-תמ"ח, כלומר 2448 לבריאת עולם וכעת השנה היא 5774 לבריאה. ההפרש בין שני התאריכים הוא, כאמור, 3326 שנים. נו, זה אומר שאנחנו עם מבוגר מאד, הכי מבוגר שיש; לפיכך רק טבעי לחשוב שהצטבר אצלנו המון ניסיון והניסיון המצטבר שלנו יסייע לנו להתמודד עם מכשולים ועם קשיים שעדיין נקרים בדרכנו, ולצאת מההתמודדות חזקים יותר מכפי שהיינו לפניה. ואולי אפילו נדע לדלג על מכשולים בלי להגיע להתמודדות איתם. אך האמנם זוהי המציאות של חיינו? האם יש בהתנהלות שלנו איזשהו סימן לניסיון הלאומי שנצבר אצלנו?
התכלית של יציאת מצרים
אינני יודע כיצד אתם רואים את מציאות חיינו, אבל אני, לצערי, לא מזהה שום סימן לשימוש בניסיון המצטבר. לא אטרח יותר מדי בהבאת הוכחות להעדר השימוש בניסיון; אסתפק בהצגת התכלית, ביעדים שהתורה עצמה הציבה ליציאת מצרים, וכל אחד יוכל לבחון בעצמו אם ועד כמה אנחנו נמצאים על נתיב המימוש של אותה תכלית וההגעה לאותם יעדים. התכלית של יציאת מצרים כתובה בפירוש בתורה בכמה מקומות ובניסוחים שונים. והראשון בהם בעת שה' מגדיר למשה את שליחותו (שמות ג, יב): בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. בשלב הזה לא נאמר מהי אותה עבודה, אבל יותר מאוחר העניין מתבהר והולך (פרק ו): [ז] וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם... [ח] וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.
לא מהלך חד-פעמי
נשמע יפה, אבל זה היה עוד לפני שפרעה התגלה כסרבן בלתי נלאה, כמי שמוכן לסבול עד קצה גבול היכולת ואף מעבר לו, ובלבד שלא לשחרר את העבדים. ובאמת, בני ישראל, ואפילו משה עצמו, לא הבינו מדוע הקב"ה לא נוקט מהלך של 'זבנג וגמרנו' מדוע אינו מעמיד את פרעה בפני עובדה, מדוע אינו כופה עליו, במכה אחת קשה, לשחרר את ישראל. את הרעיון שמאחורי הדרך הזאת, של מכות שהולכות ונעשות קשות יותר, מסביר הקב"ה למשה (פרק י): ...אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. [ב] וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. אפשר בהחלט לומר כי כבר בשלב הזה אנחנו אמורים להבין כי יציאת מצרים לא היתה, וגם לא נועדה להיות, אירוע חד-פעמי אלא תהליך מתמשך.
המסקנה מהטקסט של ההגדה
במלים אחרות, המסר והרעיון של יציאת מצרים, כולל התהליך של עשר מכות מצרים, אמור להיות לנגד עינינו ולהנחות אותנו תמיד. ואכן, כבר בדור השני ליציאת מצרים, בעת שיהושע מכנס את העם לשיחה אחרונה לפני הסתלקותו מהעולם הזה, הוא מזכיר את יציאת מצרים, כולל המכות שה' הנחית עליהם יהושע כד): [ה] וָאֶשְׁלַח אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, וָאֶגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, בְּקִרְבּוֹ; וְאַחַר, הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. לפני כן הוא מזכיר גם את הדורות הקודמים, מה שקראנו בהגדה של פסח, שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו והקב"ה הוציא את אברם מאור כשדים, החליף את שמו לאברהם וכו'. יהושע ממשיך בדבריו עד שמגיע לתיאור מצב בני ישראל בימיו, שכבר כבשו את הארץ וכעת הם צריכים להחליט. וכמסקנה מהסקירה ההיסטורית שהציג בפניהם, הוא מציע לשמור על דבקות בה': [יד] וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹ--בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת...
בחירה של יהודים
כמובן, מוסיף יהושע, אתם יכולים גם לבחור אחרת: [טו] וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-ה', אם מאיזושהי סיבה לא מתאים לכם לעבוד את ה', בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן; אתם יכולים לבחור בשיבה ל"שורשים" העתיקים מאד, אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר, או להיות מודרניים, לזרום עם האופנה העכשווית ואז הבחירה שלכם תהיה וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; החליטו במה אתם בוחרים, אומר יהושע, לי זה לא ישנה כי בכל מקרה: וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-ה'. לא כתוב אם הייתה התלבטות בעם לפני שענו ליהושע, אבל כן כתוב מה הם ענו לו: [טז] וַיַּעַן הָעָם, וַיֹּאמֶר, חָלִילָה לָּנוּ, מֵעֲזֹב אֶת-ה'--לַעֲבֹד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. [יז] כִּי ה' אֱלֹקֵינוּ, הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ, אֶת-הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ. וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם.
כל יום לבחור מחדש
יהושע דיבר אל הדור השני ליוצאי מצרים, הזכרונות עוד היו טריים והם הגיבו בהתאם. מה גם שבעצמם חוו את הסיוע מלמעלה במהלך כיבוש בארץ: [יח] וַיְגָרֶשׁ ה' אֶת-כָּל-הָעַמִּים, וְאֶת-הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ; גַּם-אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת-ה', כִּי-הוּא אֱלֹקֵינוּ. לכאורה, אין שום הפתעה בבחירה שלהם, היא מובנת מאליה. אבל יהושע אינו מקבל את הדברים בפשטות והוא כאילו מציע להם לבחור אחרת: [יט] וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת-ה'--כִּי-אֱלֹקִים קְדֹשִׁים, הוּא: אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. אבל הם הבטיחו שיעבדו את ה', אז מה הוא רוצה מהם? מסתבר שהוא ידע משהו שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנו: [כ] כִּי תַעַזְבוּ אֶת-ה', וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר; זה כמעט בטבע, שנסחפים לכיוונים לא רצויים. וכאשר מחויבים לעבוד את ה' ועושים ההפך חלילה, התוצאה היא: וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵיטִיב לָכֶם.
חידוש הברית
מה שיוצא מדברי יהושע זה שלפעמים מוטב לא להסתבך, לוותר וזהו. משהו מעין מה שעושים הרפורמים בפרט והפוסט מודרניסטים בכלל, בדורות האחרונים, ממציאים להוראות התורה פרשנות עכשווית שנוחה להם. אבל מאזיניו העדיפו והתחייבו לשמר את יהדותם כפי שהיא: [כא] וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, כִּי אֶת-ה' נַעֲבֹד. אם כך, אומר יהושע, הבה נחדש את הברית שבינינו ובין ה'. רק נוודא קודם שזו באמת בחירתכם: [כב] וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-ה', לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים. [כה] וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם. וההמשך הרי הוא כתוב בספר הבא בתנ"ך, ספר שופטים. העם לא באמת החזיק מעמד לאורך זמן בבחירתו. שוב ושוב הוא נסחף למחוזות תרבותיים-פולחניים זרים ושוב ושוב חטפו מהשכנים עד שהתעוררו לחזור אל ה'.
מלחמת תרבויות
כידוע, המחזוריות הזאת נמשכה לאורך אלפי שנות קימנו כעם. אלא שבדורות האחרונים, ועד לדורנו זה, אנחנו עדים לתופעה שלא הייתה קיימת קודם מעולם, לכאורה; אנחנו עדים למאמץ מרוכז של המערכת הפוליטית להשליט את דרכה ואת השקפת עולמה על המערכת התרבותית-תורנית של עם ישראל. זה התחיל באימוץ השקפות עולם מתרבויות זרות ונמשך במאמץ עקבי לשאת חן בעיני מייצגי אותן תרבויות. התרבות המקורית של עם ישראל, אליבא דבעלי השקפה זו, אחת דינה להיעלם. ולא צריכים להשקיע בכך יותר מדי, כי זה רק עניין של זמן, היא תתאדה מעצמה. מצד שני, נושאי התרבות המקורית, בעם ישראל, בחששם מפני השפעתה של התרבות החדשה, פן תסחוף אחריה גם אותם, הסתגרו בין חומות וצמצמו למינימום ההכרחי את מגעם עם ה"חוץ".
שיח לא תרבותי
בשנים האחרונות מתחוללים אצלנו שני תהליכים במקביל, קריסת התרבות החדשה, שהיא זרה לעם ישראל, ותחיה מחודשת של התרבות המקורית. נראה ששני התהליכים כרוכים זה בזה, קריסת התרבות הזרה מתבטאת בריקנות שחווים יותר ויותר אנשים שגדלו על ברכיה ותחיית התרבות המקורית מתבטאת בשיבתם של רבים מתוצרי התרבות החדשה אל חיקה של תרבות ישראל. אלא שהתהליך הזה אינו עובר חלק; לפעמים נראה שהוא מתפתח לכדי מלחמה של ממש. על פניו נראה כי הסיבה לכך היא שמייצגי התרבות החדשה אינם מוכנים לוותר על עמדות הכוח שהם מחזיקים בהם. ואפילו אם מדובר בעמדות כוח דמיוניות לגמרי, עדיין הם מנהלים מלחמת חורמה בכל מי ומה שנראה להם כי הוא מסכן את מעמדם. מבחינתם, עמדות הכוח שלהם הן הדבר הכי חשוב.
מלחמה פנימית
כך יוצא שבשנים האחרונות - אפשר לומר שזה בולט בעיקר מאז עקירת גוש קטיף - הרשויות בארץ מנהלות מלחמה יותר מול יהודים מאשר מול אחרים. דוגמאות לכך אינן חסרות, אבל המאפיין הבולט ביותר הוא הסלחנות - 'הכלה' קוראים לזה - כלפי עבירות כאלה ואחרות של זרים אל מול הדווקנות כלפי יהודים. לאחרונה זה נהיה לגמרי מגוחך כאשר מעשי טירור של ערבים אינם מדווחים כלל בתקשורת, אולי כי אף אחד לא מעדכן אותם באירועים, בעוד מעשים "נוראיים" המיוחסים ליהודים, כתובות גרפיטי וכאלה, מוגדרים כפשעי שנאה ומושקעים בהם מאמצי חקירה בהתאם. טוב, אנחנו מדינת חוק וחייבים לשמור על הסדר. רק שבמאמץ הזה לשמור על הסדר, ויתרנו על אכיפת החוק כלפי מגזרים שאינם יהודים, כדי לא לתת להם עילה להתפרע, וכך הגענו להפקרות בה "כל דאלים גְּבַר".