זוכרים את הימים הלא רחוקים בהם הטייקונים, כמה עתירי הון מזויף, אנשי עסקים שהתחילו את עסקי הענק שלהם בזכות הלוואות עתק מהבנקים וחברות הביטוח הסתובבו כאן, כרוזני הארץ, והעיתונים, מלאו מדורי רכילות, בהם סופר, על החיים הטובים, הנשפים והחתונות, המכוניות, הוילות, דירות המגדלים והמטוסים הפרטיים של המורמים מעם.
הראשון להבהיר את הנעשה באמת מתחת לחיים הנובורישיים היה הגאון הפיננסי לב לביייב ששקע בחובות של מאות מיליונים, ודרש תספורת, גילח מאנשים ישרי דרך שחפצו להרוויח באמצעותו על-ידי רכישת א"גחים, סכומים שלעולם לא יראו בחזרה. לא רק שלא הרוויחו, אלא הפסידו את חסכונותיהם וגם חלק מהפנסיה המצומקת שלהם. בעקבות
לב לבייב קיבלו תספורות באישור המדינה, גם
יצחק תשובה,
נוחי דנקנר,
מוטי זיסר, הרצל חבס, אילן בן דוב ועוד שורה של חזירי ממון ש"הסתדרו" עם הבנקים וסידרו את ההמון התמים.
בלוף המתעשרים והדירקטוריון שעוזר לשחיתות
אגדת המתעשרים התגלתה כחלק מבלוף מכוער. מאז, חלק מ"חברי" הקבוצה שהצמיחה בעיקר חובות, הורידו לעצמם את רמת החיים (בקצת), חלק אחר הוריד פרופיל ולפחות אחד שבינתיים התעשר באמת, יצחק תשובה, לא טרח להחזיר לקוני האג"חים את 30 האחוזים שגילח להם בהסכם התספורת המאושר על-ידי המדינה. רמת המוסר הירוד של הטייקונים, היא דוגמה מופת לכל המנסים להתעשר. בישראל מכבדים את "המתעשר" ולא חשוב באיזו דרך עשה את כספו. הוא המוביל שרבים רוצים לחקות אותו. אותם מתעשרים-מפסידנים לא יכלו מעולם להיות "טייקונים" אילולא הבנקים שהלוו להם כסף, רק כי הטייקון המסוים "נחשב" למצליח והוא "מקושר לאנשים הנכונים". הבנקים הראו את הדרך לטייקונים הבאים ובכלל, לחברות המעניקות לעובדים הבכירים בצריח המעמדות משכורות דימיוניות, בלי בושה, בלי הסבר (מבחינת טובת החברה) בלי שהעלאות השכר הקולוסאליות יהיו קשורות לרווחיות החברה, אלא רק בשל השיטה בה מנוהלות חברות מסחריות. כי בכסף של אחרים אפשר לעשות הכול. חבורת אנשי הדירקטוריון, בעלי אינטרסים לטובת עצמם, מאשרים כל פעם עלייה נוספת למנכ"ל. ללא קשר למאזן רווחי החברה הזו. וזה חוזר על עצמו בחברות רבות אם לא בכולן.
הדירקטוריון - מלך המדיניות הפיננסית בישראל
גיא רולניק בדה מרקר, במאמר מה-18 לאפריל מסביר בשפתו המדויקת, איך נקבעה, לדוגמה, משכורתה של רקפת רוסק מנ"כלית
בנק לאומי (זה הבנק שרווחיו מגיעים מהלקוח בעל המשכורת הצנועה, שמשלם וריביות למשכנתה שלו פלוס עמלות, הדירקטוריון שלו כמו כל דירקטוריון נבחר מבין "החברים" ו"אנשי שלומנו")?
"... ב-2013 מונתה רוסק למנכ"לית בנק לאומי בשכר שנתי של 6.3 מיליון שקל. מדוע? כי זה מה שהצליחה להוציא מהדירקטוריון של הבנק. ומדוע הדירקטוריון אישר לה את השכר הזה? כי זה כסף של אנשים אחרים, כי זה מה שמקובל, כי זה מה שאפשר להעביר, וכי בראש הדירקטוריון עומד היו"ר, וככל ששכר המנכ"לית גבוה יותר -כך הוא יכול למשוך שכר גבוה יותר".
ומוסיף רולניק באותה כתבה "הניסיון להסביר את שכרם של מנהלי המוסדות הפיננסיים הגדולים בישראל באמצעות כללי השוק החופשי, נהיה פחות משכנע משנה לשנה. הציבור כבר מבין שהדירקטורים שמאשרים את המשכורות האלה הם ברוב מקרים עושי דברו של בעל השליטה, או של המנכ"ל, ואין להם שום עניין להוריד משכר המנהלים. רוב הדירקטורים נמנים על אותו מועדון חברתי של המנהלים שאת שכרם הם מאשרים, ואין להם שום תמריץ לנהל מ"ומ אמיתי כמו שהיו עושים לו היה זה כספם שלהם. האידיקציות מראות שאין קשר בין שכר המנהלים וכלכלת שוק, או כשרון המנכ"ל או יצירת ערך לחברה".
עוד שודדי הקופה הציבורית - 2 דוגמאות מראשי השלטון
אי-אפשר להגיד שחברי הדירקטוריונים בחברות הציבוריות שמאשרים שכר בכירים דמיוני, אין להם דוגמאות לקחת מראשי השלטון בישראל. בית ספר מצוין משמשים שרי
ממשלה מסוימים וראש הממשלה, שידם על הכסף הציבורי קלה כשם שלא הייתה קלה אילו זה היה כספם הפרטי.
שר התחבורה ישראל כץ, שבונה הרבה כבישים שמרשימים ציבור מצביעיו, כאילו היו כבישים המצאת העשור, מבזבז את כספי המדינה בלי הכרה. אם זה כי השר עסוק בעניינים מפלגתיים, או מסיבה אחרת שאינה ידועה לי, השר כץ אחראי לכמה וכמה פרויקטים בתחום התחבורה בישראל שבהם בוזבזו מאות מיליונים מכספי הציבור לשווא, בלי שהשר שילם על כך איזשהו מחיר. גשר קרס יום אחר חגיגות הפתיחה וגבה קורבנות בנפש והפסד כספי ענק (צריך לבנות שוב את הגשר!). מתוך רשלנות או/ו בחירה רשלנית של מנהלי פרויקט ואנשי מקצוע. המסילה לרכבת לירושלים שסך הכול זמן בנייתה ימשך למעלה מ-6 שנים - סך הכול 57 ק"מ, הפסידה כסף ענק בגלל טעויות בהקמת התוואי והמסילה, מה שעיכב את הבנייה וזרק לים עוד כסף מבוזבז של הציבור שעובד קשה ומשלם מיסים כחוק. הרכבת התחתית קלה בגוש דן, כבר גבתה מיליארדים לשווא. אף אחד לא יודע מתי תוקם וכמה מיליארדים עוד יבוזבזו לפני שיקרה הנס הזה.
גם ראש הממשלה לא ידוע כחסכן גדול. בזבוזי הכסף בביתו הפרטי בירושלים ובקיסריה, כבר ידועים לכל אזרח. למשפחת נתניהו כולה הוצאות ברמה של שליטים בזבזנים ידועים ושום חוק ישראלי לא מחייב את ראש ממשלה להוציא גרוש אחד מכיסו הפרטי למחייתו ומחיית משפחתו. הדוגמה האישית של רה"מ ובני ביתו לא עוזרת לחיי צניעות ואיפוק בישראל של הכסף הציבורי. ראש הממשלה כמו מנכ"ל חברה ציבורית מוציא כסף של אחרים, לא כסף שלו ולכן קלה היד על הארנק.
במקביל מתנהל, מסביב לבזבוזי החברות הציבוריות ושכר המנכלים קמפיין נוסח שיטת "אירן אירן", שיטת ההפחדה". אם לא נשלם למנכלים שכר עתק של, לפעמים מיליון שקל בחודש! יעזבו אותנו המנכלים ויעברו לחו"ל. אף אחד לא מחכה למנכ"לים הבזבזניים בחו"ל. כמו שלא מחכים לשר כץ כדי למנות אותו לשר בזבזן במדינה אחרת.
שוד כספי הציבור מתרחש על-ידי מנכ"לים ובעלי שררה
"... ההצעה החדשה של השר לפיד", אומר רולניק במאמר בדה מרקר, "לא תעצור את שוד כספי הציבור... השר היה צריך לפתוח דיון ציבורי בשאלה מהו המבנה האמיתי של ענפי המשק שבהם מנהלים מושכים משכורות עתק, ואם המבנים האלה משרתים את הציבור הרחב, השוק החופשי, החדשנות והכישרון".
אשרי המאמין שהישועה, כל ישועה שהיא ובעיקר זו הקשורה לשכר הבכירים, תבוא מכיוון השר לפיד.