אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, אמרו חז"ל, וכדרכם צדקו: אי-אפשר לדון בכלי ההגיון והמידע שבעידננו, את מעשיהם ומחדליהם של ששת מיליוני הקדושים שנעקדו על קידוש השם באכזריות שכמותה לא ברא השטן, בשנות הזעם ת"ש-תש"ה. אל תדון. מי באמת רשאי להעז בכלל?
ואף על-פי כן, ממרחק השנים, צצות שאלות נוקבות ויורדות חדרי בטן, ואחת מהן היא, כיצד אירע שנסתמאו העיניים מראיית הכתובות שנרשמו על הקיר שנים לא מעטות לפני השואה, והזהירו מפני הסופה הקרבה, ובראשם עליית הצורר היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה ב-1933, והחלטות נירנברג הגזעניות, 1935.
האמת היא שכבר הרבה לפני כן, ניצנצו והזהירו כל האורות האדומים. 43 שנה לפני פרוץ מלחה"ע השנייה, כתב ב"ז הרצל בספרו 'מדינת היהודים', כי התשובה לאנטישמיות המרימה ראש היא בנטישת אירופה למולדת יהודית: "האנטישמיות דוחקת לקראת שואה; אין לך דבר פשוט מהיסק הגיוני זה". 35 שנה לפני השואה 'ניבא' הסופר י"ח ברנר כי "ששה מיליונים תלויים בשערה שרופה". זאב ז'בוטינסקי קבע כי "הדרך היחידה למניעת שואה הממשמשת ובאה, היא להעביר את המוני היהודים הסובלים במהירות האפשרית לא"י - ואם לאו, מצבם יהיה קטסטרופלי". הראי"ה קוק, מיד לאחר עלית הנאצים: "הימלטו ובואו לא"י והצילו נפשותיכם מרקב והשפלה, מטומאה ורשעה! קול ה' קורא אותנו". מנחם אוסישקין זעק: "הגלות בוערת; עם ישראל הולך לשריפה", וא"צ גרינברג 'ניבא' 17 שנה לפני השואה על השמדת היהודים בגז מרעיל: "כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות".
ואף על-פי כן, רק מעטים נמלטו מפח יוקשים. אלה שקראו את האותות, שמעו את שאגות השטן בדבר 'הפתרון הסופי', הסיקו מסקנות. הם נותרו יהודים נאמנים, וצאצאיהם אחריהם, עד עצם היום הזה. אבל המיליונים שנשארו, הושפלו והושמדו ללא רחם. היאך לא מילטו נפשם?
"מנוחה ושלווה, טוב וחסד"
היו שהאשימו את הרבנים, שהתנגדו לעליה. כך למשל סיפר הרב משה חיגר, תלמיד ישיבת קלצק בפולין, בספר זכרונותיו 'סם חיים': כשהודיע לראש הישיבה הרב אהרון קוטלר (לימים ראש ישיבת לייקווד בארה"ב) על כוונתו לעלות לא"י וללמוד בישיבה, הגיב הרב: "אני אוסר עליך לעשות זאת. אסור בהחלט. אתה תתקלקל שם. יש שם אפיקורסים רבים", וגירשוֹ מן הישיבה.
כך נהגו בישיבות הליטאיות וכך בחצרות
האדמו"רים. העלייה ארצה נתפסה ככפירה בעיקר. האדמו"ר מ
בעלז, שברח עם אחיו להונגריה והספיק להימלט ארצה, הבטיח באמצעות אחיו הרב מבילגוריי, ליהודי הונגריה, כי "לתושבי מדינה זאת תשרה מנוחה ושלווה, אך טוב וחסד".
נראה שהנחת העבודה הייתה מחרידה: מוטב שישארו שומרי תומ"צ בגולה, גם אם אחריתה סועה וסער, על פני גלישה לציונות: "הציונות היא נבואת שקר ושליחיה הם נביאי בעל", אמר אחי האדמו"ר ערב בריחת שניהם... לארץ ישראל.
מי שאימץ הנחיה זו, ובהם אדירי התורה וארזי הלבנון, פרחו השמיימה בעשן המישרפות, וחלקם לא הותיר שריד ופליט. זכרם של מיליונים אבד לעד.
מאידך-גיסא, היו גם רבנים אחרים. היו שעודדו את צאן מרעיתם לעלות ארצה. הרבי מגור למשל, שעלה ארצה ב-1940, עודד עוד בפולין את בניין הארץ: "כל מה שהיהודים עושים למען ארץ ישראל, יש לסייע בידם".
ערבית לאגודאים
אפילו אגודת ישראל, שבתחילה התנגדה לעליה ארצה, עודדה יהודים להגיע לא"י ואף יזמה את העיתון באידיש 'ארץ ישראל בלאט', שהיה בו מידע על החיים בארץ ואפילו שיעורים ללימוד... ערבית ואנגלית. דא עקא, שבסופו של דבר העניקה התנועה הציונית, ששלטה בחלוקת הסרטיפיקטים (רשיונות עליה) לא"י, רק 6% מהם לחוגי אגודת ישראל.
פרשה זו נדרשת עד היום לגנאי, ולא בכדי. מצד שני אפשר אולי להבין את השיקול: הואיל ומספר הסרטיפיקטים לא היה בלתי מוגבל, הועדפו עולים צעירים וחסונים, שמסוגלים לאחוז בנשק אל מול האויב הערבי, שמאז 1919 פרע פרעות דמים ביהודי הארץ וזמם להשמידם. האם נהגו נכון? כל החלטה שקיבלו עסקה בדיני נפשות והייתה בבחינת הררים התלויים בשערה, ומי אנו שנשפוט אותם ממרחק השנים, כשאיום ההשמדה ריחף על יהודי ארץ ישראל. ואולי בכלל העדיפו לנהוג על-פי קביעתו של התנא רבי עקיבא, ש"חייך קודמין לחיי חברך".
הסוגיה במסכת בבא מציעא (ס"ב ע"א) דנה בפסוק "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה), ומביאה דוגמה למצב טראגי נורא שכזה: "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם – מתים; ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך". האם זה היה המצב כשהעדיפו את הצעירים המסוגלים להשיב מלחמה שערה להגנת יהודי ארץ ישראל מול האויב הערבי?
המצב הכלכלי והחשש מפלישה נאצית
האמת היא שהעלייה לארץ ישראל לא נחשבה אופציה של ממש. רק שתיים מבין 44 (!) המפלגות היהודיות שפעלו בוורשה ערב הכיבוש הנאצי, העיר היהודית הגדולה באירופה, כללו במצעיהן את נושא העלייה. רק מפלגות המזרחי ופועלי ציון עודדו את העלייה וההתיישבות בא"י.
היו כמובן סיבות נוספות. אחת מהן, המצב הכלכלי בארץ, שהיה בשפל המדרגה. בעטיו היו שחזרו לפולין, ישירות אל מלתעות האנטישמיות האירופית. ועמדה בחלל גם החרדה מפני פלישת הנאצים לארץ ישראל, דרך המדבר המערבי וצפון אפריקה. בארץ דיברו אז על התבצרות כל היהודים בהר הכרמל בנוסח מצדה, ומלחמה עד הכדור האחרון. חיילים יהודים ביחידות הצבא הבריטי בארץ, נתבקשו לציין מהן ארצות המקלט המועדפות, לשם פינויים במקרה פלישה נאצית.
אבל דומה שאם כל חטאת, הייתה השאננות והתמימות: "זה לא יכול לקרות", "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". הנאיביות היהודית לא העלתה על הדעת, שאושוויץ תחסל גלות כה עתיקה. לא ייתכן שזה באמת יקרה. ואם חלילה יקרה, יתערב העולם ויבלום את הטירוף הנאצי. איש לא חלם שהמעצמות יסרבו להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ ושהסוף יהיה כה אכזרי, כמאמר הביטוי המצמרר – כצאן לטבח (פרט לקבוצות צעירים שמרדו על קידוש השם והצילו
כבוד ישראל).
אין מנוס מהפקת שני לקחים: הראשון, ממלכוֹת הצלב הן משענת קנה רצוץ; "חֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת". השני, סיעתא דשמיא, איערותא דלעילא (התעוררות שמיימית), מותנית באיתערותא דלתתא (התעוררות בני האדם). כפי שהיו שדרשו על הפסוק: "וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" – מעשים של ממש, לא חיבוק ידיים, הם שזוכים לברכת שמים מעל.
