סיבת קיומה של הרשות הפלשתינית
מחמוד עבאס, יו"ר אש"ף, מאיים שמחמוד עבאס, נשיא(!) הרשות הפלשתינית, יתפטר ויחזיר את המפתחות לישראל כדי שזו תצטרך לדאוג לביטחון, לחינוך, למים, לחשמל, לביוב, לבריאות, לתברואה ולתחבורה בכל שטחי יהודה ושומרון. הוא חושב שהוא מפחיד מישהו, למרות שאיום ההתפטרות שלו אינו יותר משאגת העכבר. אף אחד לא צריך להתרגש, וזאת מכמה סיבות:
הראשונה היא שאין הוא רציני בכוונותיו אלה. למעט מקרה אחד בהיסטוריה של העולם הערבי - הגנרל הסודני עבד אלרחמן סיוואר אלד'הב שהתפטר ב-1986 כהבטחתו - לא קרה ששליט ערבי התפטר למען שליט שאינו בן משפחתו. כך למשל, בשנה שעברה התפטר אמיר קטר, ומסר את הנסיכות לבנו. התפטרות שליט ערבי לטובת מישהו שאינו בנו מנוגדת לחלוטין לתרבות המזרח התיכון שבה השיקולים המשפחתיים גוברים על כל שיקול - לאומי, כלכלי, שלטוני, מנהלי, חוקתי או דמוקרטי.
הסיבה השנייה היא שאם עבאס יתפטר ויביא לקץ הרשות הפלשתינית, איך יוכלו שני בניו, יאסר וטארק, להמשיך ולגנוב מיליוני דולרים המגיעים כל שנה מממשלותיהן של ארה"ב ואירופה עבור "הפלשתינים המסכנים"? איך תוכל להמשיך ולהתנהל רשת החברות הסודית שהם הקימו כדי "לגזור קופון" מכל דולר ויורו המגיע לרשות? הערבים גילו מזמן את השחיתות ברשות הפלשתינית, ולכן הם מוכנים לתת לפלשתינים הכל - הבטחות, התחייבויות, חיבוקים ונשיקות - חוץ מכסף, בעוד שממשלות אירופה וארה"ב אינן שואלות ואינן מבינות למה וממשיכות לנפח את חשבונות הבנק של בכירי הרש"פ.
אבל הסיבה העמוקה לכך שעבאס לא יתפטר היא שעל-ידי כך הוא, במו ידיו, יפוצץ את בועת הסבון ששמה "מדינה פלשתינית", ויתברר לכל העולם שכל הסיפור על "עם פלשתיני" הוא מתיחה גרועה שאש"ף הצליח למכור לכל העולם, והעולם התמים האמין לה יותר מדי זמן. כבר עברו כמעט שבע שנים מאז שחמאס ירה את הכדור הראשון בבועת הסבון ששמה "מדינה פלשתינית בעלת רצף טריטוריאלי", כשחיסל את שלטון הרשות בעזה, הוציא להורג בדם קר את אנשי הביטחון (!) של הרשות, ואלה שנשארו בחיים מצאו מקלט ב...ישראל, שהעבירה אותם לרמאללה...
היום קל יותר להבין את ההמצאה ששמה "עם פלשתיני". האם יש "עם סורי"? או "עם עירקי"? ו"עם לובי"? ו"עם סודני"? כל אלה הם יצורים וירטואליים שיצר הקולוניאליזם יחד עם קבוצות קטנות של אינטלקטואלים מקומיים שלא הייתה להם אחיזה בכלל האוכלוסייה, שנשארה בעיקרה נאמנה לשבט, לחמולה, לקבוצה האתנית, הדתית או העדתית. המדינה הערבית המודרנית נכשלה במשימתה העיקרית: להתנחל בלבבות הציבור, להפוך למושא הזדהותו ולהחליף את נאמנות האוכלוסייה מהמסגרות המסורתיות הללו למסגרת המדינה המודרנית.
המצב ברשות הפלשתינית אינו שונה בסיסית מהמצב בכל העולם הערבי. ההוכחה היא שכשלאוכלוסייה יש תודעה של עם המבוססת על תחושת קולקטיב, הפרטים מוכנים להקריב למען הקולקטיב את זמנם, כוחם, הונם ואם צריך - אפילו את חייהם. אין הם מבקשים שכר עבור פועלם וכל מה שהם עושים למען הקולקטיב נעשה בהתנדבות. האם לוחמי ה"רזיסטאנס" הצרפתי שחרפו נפשם במלחמה נגד הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה עשו זאת תמורת שכר? ולוחמי ההגנה, האצ"ל והלח"י? כולם היו מתנדבים למען המטרה של הקולקטיב, וכיוון שהקולקטיב הוא ממשי וריאלי, המטרה הושגה באופן ריאלי ומוחשי.
ברשות הפלשתינית המציאות הפוכה לחלוטין: אנשים משרתים אותה רק עד כמה שהיא משלמת להם שכר חודשי, ולשם כך היא זקוקה לתרומות של מיליארדים בכל שנה. בלעדי השכר, כמעט אף אחד מהפקידים לא ינדב לרשות את זמנו, מרצו, הונו וּודאי לא את חייו. הפקידות אינה מתנדבת אלא ממונה במינוי קרובים ומקורבים, חברים וידידים. הדבק היחיד המחבר את החמולות ביהודה ושומרון הוא המאבק בישראל והשנאה כלפיה. זוהי גם הסיבה שהתקשורת של הרשות מלבה את השנאה נגד ישראל, שכן זהו התוכן היחיד של ההוויה הפלשתינית וסיבת הקיום של הרשות.
הנשמה מבנק לבנק
הדיבורים על התפטרות עבאס הקפיצו את האמריקנים משלוותם. הם - יחד עם האירופים - השקיעו מיליונים רבים בהקמתם של מוסדות הרשות, כלומר במילוי חשבונות הבנק של ראשיה, קרוביהם ומקורביהם, ואין הם מסוגלים להתמודד עם האפשרות שכל ההשקעה הזו תרד או כבר ירדה לטמיון. הם מנסים בכל כוחם להנשים את הגוף הפוליטי המת ששמו "מדינה פלשתינית בדרך", למרות שכל הסימנים מראים שאין לה כל סיכוי לקום, וזאת מסיבה פשוטה: הפלשתינים אינם רוצים מדינה, כי הם חוששים שברגע שזו תקום, יפסיק העולם את זרם התרומות שהם פיתחו התמכרות קשה להן.
האמריקנים מאיימים על הפלשתינים בהפסקת התרומות, מתוך ידיעה שהכסף הוא הדבר החשוב ביותר לשם יצירת "עם פלשתיני" שעל בסיסו ניתן יהיה להקים ביו"ש "מדינה פלשתינית" נוספת. הם מטילים את כל כובד משקלם על כך, למרות שאין להם שום יכולת להבטיח שמדינה נוספת זו לא תהפוך - בבחירות "דמוקרטיות" כמו שאירע בינואר 2006, או בהשתלטות אלימה כמו שקרה בעזה ביוני 2007 - למדינת חמאס שנייה, אחרי הראשונה שקמה בעזה.
מאחורי הקלעים, מברכים האמריקנים על חידוש השיחות בין אש"ף וחמאס, אף על-פי שחמאס מוגדר כארגון טרור. כיום שני הארגונים הם פושטי רגל: חמאס הגיע לפשיטת רגל כלכלית בעקבות סגירת המנהרות וצעדי העונשין של מצרים, ואש"ף הגיע לפשיטת רגל אידיאולוגית, מנהלית ושלטונית. זהו בסיס השיחות המתנהלות בימים אלה בעזה, וככל שמצבן של שתי התנועות גרוע יותר, כך רב הסיכוי שיגיעו להסכם כלשהו.
האמריקנים - וגם כמה ישראלים עייפי נפש - סבורים כי הפילוג בין רמאללה ועזה מספק לממשלת ישראל סיבה לא להתקדם במו"מ, שכן רמאללה ממילא לא תוכל להחיל על עזה שום הסכם שייחתם עם ישראל. אך זוהי טעות. השיחות הללו בין אש"ף וחמאס הן רק סיבוב נוסף של ניסיון לאחד את הזירה הפלשתינית, שגם אם יסתיים בהסכם, ספק רב אם יקוים. כך היה מספר פעמים בעבר, שאש"ף וחמאס דיברו ודיברו, נשאו ונתנו, הגיעו להסכמים שמעולם לא בוצעו.
האינטרס הישראלי
כל מי שעיניים בראשו מבין שמדינה פלשתינית על הרי יהודה ושומרון תציב איום אסטרטגי על ישראל, שכן כ-80 אחוז מתושבי ישראל ייאלצו לחיות תחת איום מתמיד של קסאמים, קטיושות וטילים אחרים, ששום גדר לא תוכל לעצור. לאף אחד בעולם אין דרך להבטיח שמה שקורה בעזה לא יקרה ביו"ש באופן כפול ומכופל. הנחת העבודה של ישראל חייבת להיות ששום הסכם שתחתום ישראל עם עבאס לא יקוים על-ידי יורשיו, שימציאו אלף סיבות לא לקיים את ההסכמים, בעיקר אם חמאס יתפוס שוב את רוב מושבי המועצה המחוקקת.
האינטרס הישראלי הוא להביא את הרשות הפלשתינית לקריסה מלאה, כדי להקים על חורבותיה את פתרון שמונה האמירויות: אחת כבר קמה בעזה, ועל עוד שבע נפרדות לקום בערי יהודה ושומרון: ג'נין, שכם, טול-כרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית. על ישראל להישאר לעד במרחב הכפרי כדי לוודא שאמירויות הערים הללו אינן יוצרות רצף טרוריסטי. על הערים ישלטו החמולות המקומיות, וכך יהיה לכל אחת מהן שלטון לגיטימי ומקובל - בניגוד לאש"ף.
העולם לא יקבל בקלות פתרון ישראלי זה, אבל על ישראל לנהוג בעניין התפטרותו של עבאס ופירוק הרשות הפלשתינית בדיוק כמו שנהג שר ההגנה המצרי עבד אלפתאח א-סיסי כשסילק את
מוחמד מורסי מכס הנשיאות בניגוד לעמדתה של ארה"ב, שעד היום דורשת את החזרתו למשרתו. א-סיסי פועל על-פי האינטרס של מצרים, לא על-פי האינטרס של ארה"ב. על ישראל לפעול על-פי האינטרס הישראלי, לא זה האמריקני ולא זה של מושחתי הרש"פ, במיוחד נוכח המשבר הבינלאומי המתפתח כיום באירופה, וקולם ההולך ומתחזק של תופי המלחמה. הללו יאפשרו לישראל לפעול על-פי האינטרס הישראלי במידה מסוימת של חופשיות, שכן תשומת הלב העולמית נתונה כיום לאוקראינה ומה שמתרחש סביבה בין אירופה, ארה"ב ורוסיה.
