היום הוא יום הזיכרון הרשמי לשואה ולגבורה. יום בו הזכרונות האישיים הופכים לזיכרון אחד, קולקטיבי, לאומי, של הנורא מכל. הזכרונות האישיים הללו אינם רק של השורדים -הרי אי-אפשר להיות ישראלי או יהודי מבלי לחיות ולחלום שואה. זהו מקרה מיוחד יוצא דופן, בו לאדם ישנם זכרונות ממקום ומארועים בהם מעולם לא נכח, ובבשרו חקוקה צלקת שנולדה מכאבם של אחרים.
אני נולדתי כאן, במדינת ישראל החופשית. הוריי והוריהם עזבו את אדמת אירופה ועלו ארצה שנים לפני שהשתלט עליה הרוע בצורתו הטהורה ביותר, ולמרות זאת, כמו ישראלים רבים אחרים, השואה היא חלק מחיי הפרטיים. בחירתה הבלתי-אפשרית של סופי ליוותה אותי עם לידת בני השני, והשאלה מהי ההחלטה הנכונה - עבור הילדים אם יש כזאת - ברכבת הנוסעת אל המוות, לא הרפתה עד שבגרו.
זר לא יבין איך במדינה חזקה וחופשית השואה - היסטוריה בת שבעה עשורים - עדיין קיימת כצל על חיינו. התשובה פשוטה: כי בחרנו, כאומה, להתמודד עם הטראומה באמצעות הזיכרון, ולא הדחקה.
החובה שלנו היא לזכור: את ועבור הנספים, את ועבור השורדים. ואל אותם שורדים אני פונה גם הערב, כי חשוב לי להדגיש: יום השואה והגבורה אינו מציין את שואתם של חלק וגבורתם של מעטים. כל שורד הוא גיבור בדרכו. חשוב לומר זאת, כי לא זו קבלת הפנים שציפתה להם לפני שנים רבות כשהגיעו ארצה, לחברה שקידשה את החזקים וראתה בניצולים צאן מובל לטבח. המעט שאנו יכולים לעשות היום הוא להדגיש את הכבוד שאנו רוחשים להם ולאפשר להם, כפי שאנו עושים היום: חיים בכבוד - גם תחושת כבוד אישית, וגם כלכלי.
מלבד חובתנו לזכור, חובתנו היא גם להזכיר. להזכיר לעולם שהבלתי יאומן כבר קרה בעבר, ויכול לקרות בשנית. שתכנון כה מוקפד ומפורט של טבח המוני, מדוקדק עד לפרטים הקטנים ביותר, התרחש בחסות הדמוקרטיה ושגשג תחת חשיכה ועצימת עין - והכל בעידן המודרני. הצל שמלווה את חיינו הוא הכתם על האנושות, כתם שחובה שיישאר שם, במטרה למנוע כתמים חדשים - ולא משנה כלפי מי תתפרץ השנאה.
לצד הזיכרון, המזכיר לנו לאן רוע, שנאה ואוזלת יד עלולים להוביל, חשוב גם שלא נאפשר לאירוע האפל הזה להשתלט על החלטותינו ועל העתיד שלנו. חשוב שננחיל לישראלים הצעירים, אלה שלומדים על השואה ושרים כמו מתפללים את ההמנון הלאומי, התקווה במחנות ההשמדה כשהם עטופים בדגל המדינה, את ההבנה העמוקה והמשמעות ההיסטורית הנכונה.
העם היהודי עבר מהפך: מטלאי צהוב בצורת מגן דוד על בגדם של חסרי ישע, למגן דוד החקוק במתכת ממנה עשויים מטוסי קרב של חיל-האוויר, הטנקים והספינות של צבא ההגנה לישראל. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות הציונות. היא אינה רק מקלט בטוח לשורדים, אלא מדינה עם חזון לעתיד הזוכרת גם את עבר עמה.
אזרחי ישראל אינם עומדים היום בפני אותן סכנות מולן ניצבו יהודי אירופה המפוזרים. כן, מדינת ישראל של 2014 היא עדיין מדינה מאוימת, ויש גם מי שמסרבים להכיר בקיומנו ופועלים לסילוקנו מהמפה העולמית בכל דרך - אך היא גם מדינה עצמאית וחזקה.
חזקה מספיק כדי להתמודד עם האיומים; חזקה מספיק בשביל להיות חלק מהעולם, ולא רק להתכנס לתוך עצמה בתחושת גטו; חזקה מספיק כדי להילחם באויביה; וחזקה מספיק כדי לכונן שלום עם שכניה, אם וכאשר יעמוד מולה השותף שיהיה נכון לכך גם הוא.
לשישה מיליון יהודים לא היה את החוסן הזה. אבל עם החוסן הזה שיש לנו היום, ששת מיליון הנספים יהיו לנצח חקוקים בלבנו. בשבילם ובשביל ילדינו עלינו לזכור, להיות חזקים ולשמור על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וציונית.
יהי זכרם ברוך.
