היזהרו חכמים באמירותיכם

שבת שלום קהל קדוש פרשת השבת אֱמֹר אֱמֹר וְזָכוֹר צַעַר כְּאֵב וּדְאָבָה בְּכֹל אַמַּת מִדָּה דַּאֲבָה בְּלִי זִכָּרוֹן אֵינָה דַיָּה לְבַדָּהּ אֵין דּוֹמֶה לָרֶשֶׁע וְאֵין לו הַשְׁוָאָה לְמַעֲשֵׂי הַזְּוָעָה בְּדַם קַר בַּשׁוֹאָה שְׂרֵפָה וְחֶנֶק בְּגַז עַד שֶׁכֹּל לֵב נָדַם להרוות צמאונם רק בְּנַחֲלֵי דָּם וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּכְחִישׁ מִבְּלִי לַחֲשׁוֹשׁ כִּי לֹא מַאֲמִין שֶׁהַמְתֻּעַב בֶּן אֱנוֹש נְסַפֵּר וְנַסְבִּיר ושֵּׁנָה מְעֵינֶנו נַדִּיר לְיַדֵּעַ גּוֹיִים כִּי לְעַמֶּנוּ כֹּחַ אַדִּיר לְהָבִיס כֹּל רָשָׁע אֲשֶׁר יָעִיז וְיָהִין בּסָבְרוֹ שֶׁבִּפְנֵי שׁוֹאָה הוּא חָסִין

לא לָשִׂים עַצְמֶךָ עָל וְאָחֵר שָׁפַל

אחרי מות, קדושים אמור, הן רצף של שלוש פרשות העוסקות בענייני כוהנים ובענייני קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה. כאמור פרשת אחרי מות מתחילה בהזכירה את מותם של שני בני אהרן הכהנים שמתו בהקריבם קורבן לאלוהים בקודש הקדשים ולא היו בטוחים כי השם יוריד אש שתוכל את קרבנם, זה מצביע על חֻלְשַׁת האמונה בה'. בא הכתוב כאן ומצווה שעל הכהן להיטהר כדי להיות קדוש או להיקרא או להיחשב קדוש. הטהרה כאן היא בשני המישורים: טהרת הגוף וטהרת הנפש ששתיהן מוליכות אל טהרת הַמִּדּוֹת שלא יהיה בו רבב. לא כן האדם השקוע במעשי זִמָּה, מרמה ולוקח שוחד ומעוות דין, ולא בוש להטיף לחברו שעליו להיטהר במידותיו וממהר לדון את חברו על חטאיו. למי שנוהג כך אומרים חז"ל: "טול קורא מבין עיניך וקיסם מבין שיניך". לפני שאתה מטיף ומאשים ודן לכף חובה את זולתך בעוד אתה עושה בהסתר מעשים שאת מזהיר חברך מהם. משמעות אמירה זו היא: פשפש תחילה במעשיך ותראה את אתה טהור וקדוש עד כדי שתוכל להטיף לאחרים. דבר זה הפך להיות תופעה רגילה או יומיומית. מופיעים אלה ששבע תועבות בלבם, ומצביעים על חטאיו ומעשיו הבלתי חוקיים של זולתם. הם אינם רואים את עצמם השקועים עד צואר בטומאה שהיא נושא הטפתם. יש פתגם עממי שנשמע מפי זקנינו החכמים האומר: "לו הגמל נסה לראות את דַּבִּשְׁתּוֹ היה הוא שובר מִרְפַּקְתּוֹ" תְּמֵהַנִי אם יש בדורנו נקי כפיים ובר לבב שראוי הוא להיות מוכיח בשער. לכזה אדם אומרים: "טול קורה מבין עֵינֶיךָ"! והוא היה עונה באמירה "טול קיסם מבין שִׁנֶּיךָ" (ערכין טז) גם הנכונות לקבל עצה או תוכחה נדירה ביותר. יש להניח את זה שמוכיחים, מוֹצֵא תִּלֵּי תִּלִּין של סיבות מדוע הוא לא צריך לקבל את התוכחה. בראשית רבה עסקו רבנן בכך: "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו" (בראשית ד, כג) רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תְּבָעַן לְתַשְׁמִיש. אמרו לו: למַחַר המבול בא אמר להן: נלך אצל אדם. (לשאול אותו) אמר להן (אדם): עשו אתם שלכם והקב"ה עושה את שלו. אמרו לו: כלום פָּרַשְׁתָּ מְחַוָּה (אשת אדם) הרי מאה ושלושים שנה. על כך נאמר עוד: אסיא אַסִּי חָגְרָתְךָ, (אַסִּה = רופא ) כלומר: אל תוכיח אחרים על חטא או משגה בטרם תקנת דרכיך שלך!" (בראשית רבה, פרשה כג, ס' ד). ועוד נאמר בעניין זה: "קְשֹׁט עצמך ואחר כך קְשֹֹׁט אחרים". ונאמר עוד: תן ערך לדבריך ועצותיך. שנאמר: אַסְיָה דְמַגָּן מַגָּן שָׁוֵה (כלומר רופא של חִנָם חִנָּם שָׁוֵה). לכן היזהרו חכמים באמירותיכם, לא כל שכן, אחרי מות, קדושים אמור.

קדושה, צריך לרכוש

ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם .(כב/לב) דברים אלה יש בהם משום צו שבא להתנות את התקדשות ה' בתוך עם ישראל, זאת רק אם העם יהיה קדוש. אם העם יהיה טמא הקב"ה לא מתקדש בתוך העם. זה אומר שעם ישראל איננו קדוש מכיון שהקב"ה העניק לו את הקדושה, רק אם הוא מטהר ונעשה קדוש. כי הקדושה מצווה עם ישראל לרכוש אותה במעשיו ובמאמציו . רק בהקדש בעם בטוהר מידותיו ומעשיו יהיה קדוש, ויוכל לקדש את הקב"ה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" רק לאחר שאנחנו מקבלים עלינו קיום המצוות וטהרת הנפש וטוהר המידות, נזכה לחותמת הקב"ה: "וקדשתי אתכם" . מכאן לכן צריך לומר: אין קדושה בטבע אלא אם שומרים על הקדושה או מביאים את הקדושה למקום. זה מדובר על הפרט ועל הכלל . האמירה: להיות אֻמָּה ככל הָאֻמּוֹת, איננה עושה אותנו קדושים או טובים יותר, כי הרי לא כל הָאֻמּוֹת נטלו עליהם קיום מצוות התורה, שהן לדידן נטל, על כן חפשו להתחמק מהן, הנצרות על-ידי כתיבת ברית חדשה שמבטלת את כל המצוות, ומחזירה את הפסל והתמונה. או האיסלאם שכתב לו ספר מקרא הוא הקוראן בו בטל את המצוות שעם ישראל חייב בקיומן כדי שנהיה קדושים לה'.

לא הַקְּדֻשָּה לבדה השאיר אלוהים לעם

התורה נותנת מסגרת תחיקתית לעם, כי כאשר ניתנה במדבר, הוצעה לכל העמים, ורק ישראל בחר לקבלה. לא רק את הקדושה לבדה השאיר אלוהים לעם, אלא גם קיום אותם צווים שנראים לחלק מבני עמנו, זרים ומוזרים: כגון האיסור שהוטל על הכהן שלא לקחת אִשָּׁה זונה וחללה. ויש כאן סעיפים וסעיפי משנה כמו בחקיקה בפרלמנט. לא רק אסור לו לקחת אישה זונה אלא גם אישה גרושה נאסרה עליו. למרות התמיהה צריך לציין כי תפיסת טהרתו של הכהן, שהוא היה המנהיג של העם, מסמלת את חובתו להיות טהור במידותיו ובמעשיו וקדוש בהתנהגותו. למרות התמיהה על הצווים החוקים והמשפטים שניתנו לישראל לפי הפרשה מלפני יותר משלשות אלפים וחמש מאות שנה, עדיין חשיבותם, לא פסקה ואין צורך לתמוה, כשם שאין אנו תמהים על חוקים ותקנות בחקיקה המודרנית ככללי התנהגות. גם אם נאים הם מיותרים, חייבים לקיימים.

קדושת הזמנים על-ידי ישראל

אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו במועדם בסוף פרשת אֱמֹר .בְּקִדּוֹשׁ החגים ובתפילת חגים, אנו אומרים: מקדש ישראל והזמנים. מועדי ה' מונהגים על-ידי ישראל שכוללים שלושה רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות, ועוד שני ימי ראש השנה המסמלים את יום בריאת העולם בחודש תשרי הוא נקרא החודש השביעי ועוד יום אחד הוא יום הַכִּפּוּרִים בעשירי לחודש זה. נקבע כיום קדוש ומקודש ומתואר כשבת שבתון. מכאן שאת שלושת הרגלים ראש השנה ויום הכיפורים, נקבעו על-ידי הקב"ה עצמו בתורה שאותם חייבים לחגוג ואילו המועד שבהם יחולו מועדים אלה, כלומר היום והתאריך, יקבעו על-ידי העם עצמו, כמצוטט בתחילת קטע זה: אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו במועדם אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו במועדם. על-ידי התאמה בין ימות השנה כמספרם לפי שנת השמש, לעומת מנינן לפי שנת הירח. הגמרא דנה בשאלה זו וקבעה:(במסכת ברכות מט') כי אין הפרדה של קידוש ישראל וקידוש הזמן. קדושת ישראל היא המקדשת את הזמנים. וברור כי האדם איננו יוצר את הזמן הוא הולך עם הזמן מעת לידתו ועד מותו. ברם למרות שהזמן הוא קצוב וניתן למדידה, הוא יכול להראות שונה מבחינת אורכו של הזמן מאדם אחד לאדם אחר. למשל, אדם הסובל ממחלה וכאבים בעיניו נראה כל יום שנה, ואילו האדם שחי מאושר נראה לו הזמן קצר ומצטער על כל דקה שעוברת. הָָבָה נֶבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי הָעֹמֶר שֶׁמוֹעֲדָיו וְחַגָּיו יְקַדְּשַׁם וִיהֵא שׁוֹמֵר לַעֲטוֹף עַצְמָאוּת בִּלְהָבַת אַהֲבַת הַלָּ"ג וּלְקַדֵּשׁ מוֹעֲדֵי יִשְׂרָאֵל וְהָעַצְמָאוּת כְּחַג אֵין דְּחִיקַת הַקֵּץ והדעת מִמֶּנּוּ יָשִׂיחַ וּבְקַבֵּץ עַמִּים בְּהַר ה' בֹּא יָבֹא מָשִׁיחַ וּבֵינָתַיִם שֶׁבַע שַׁבַּתוֹת תַעֲבוֹרְנָה בַּסַּךְ וְאֶת הָעֹמֶר יוֹם יוֹם נִסְפּּוֹר וְלֹא נִשְׁכַּח וְנִזְכּוֹר לָמָּה אֲבֵלִים אֲנַחְנוּ בָּעֹמֶר עוֹד אֶת תַּלְמִידֵי עֲקִיבָא שֶׁלֹּא נַהֲגוּ בְּכָבוֹד הֶם שִׁלְמוּ בְּחַיֵּיהֶם וְהָיְתָה עוֹד סִבָּה לֹא קִיְמוּ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ דְּעֲקִיבָא