מוטיב הזמן האבוד בשירת נתן יונתן

כהקדמה לרשימה זו - אני מבקש להביא כּאן שיר קצר שכּתבתי על הַגְדָּרַת הַזְּמַן: הַזְּמַן הַזְּמַן סוֹפֵר אֶת מֶשֶׁךְ כֹּל הָאֵרוּעִים וְגַם אֶת הַתְּקוּפוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם; הַזְּמַן מוֹדֵד אֶת קֶצֶב הִתְרַחֲשׁוּת הַשִּׁנּוּיִים אֲשֶׁר תָּמִיד חָלִים בָּהֶם; הַזְּמַן זוֹרֵם רַק בְּכִוּוּן אֶחָד בִּלְבַד לָכֵן הוּא לִפְעָמִים מַמָּשׁ מְשֻׁמָּשׁ, אֲבָל הוּא תָּמִיד גַּם מְשַׁמֵּשׁ כְּמַבְחִין בֵּין מַה שֶּׁכְּבָר הָיָה וּמַה שֶּׁיֵּשׁ - לְבֵין מַה שֶּׁעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ. את המשורר נתן יונתן פגשתי פעמים רבות, ו"צברתי" לא מעט שעות-שיחה עמו. אציין שתמיד ראיתי אותו כאיש אציל-נפש, הן בזמנים של שמחת עשייה ויצירה (כאשר היה יו"ר ועד האגודה ואח"כ כשהיה נשיאה), והן בימים של שכול ועצב (לאחר שבנו ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים); וגם ראיתיו בעתות של צער (כשלא קיבל את פרס ישראל המיוּחל), ובעִתות מצוקה (לאחר שנאלץ לעזוב את עבודתו כעורך בספרית-פועלים, שם גם יצאו-לאור ספריו, שזכו לקהל-קוראים נלהב ובשל כך גם נדפסו במספר מהדורות). כדי להתייחס למוטיב הזמן בשירתו של נתן יונתן - בּחרתי מבין ספריו שבּביתי את הספר "שִׁירִים לְאֹרֶךְ הַחוֹף", שנדפס לראשונה ב-1962 (וביָדִי המהדורה השישית, משנת 1978), בשיר הקצר "טְיוּטָה עַל לוּחַ הַשָּׁנִים" (עמ' 59), שמוצאים בסיומו את שלוש השורות הבאות: "וּכְשֶׁאוֹמְרִים אָנוּ שָׁנִים...שָׁנִים.../ קוֹל דְּמֵי הַזְּמַן צוֹעֲקִים אֵלֵינוּ מִן הָאֲדָמָה/ וְנוֹשְׂאִים עֵינַיִם עֲצוּבוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם וְאֶל צְבָאָם." וברור כאן הקשר לדברי אלוהים לקַין: " קוֹל דּמֵי אָחִיךָ צוֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". המשורר, אשר מרבה לכתוב שירים על אירועים ודמויות שבסיפורי המיתולוגיה המִקראית והיוונית, משווה כאן את זמן עבר לאסופת החוויות האישיות שנִקבּרו, כביכול, במהלכו. ובשיר אחר וידוע יותר, "הַחוֹל יִזְכֹּר", שעוּבּד אח"כּ לשיר-זֶמֶר ענוֹג, - החול יזכּור את גלי הים, אבל לקצף שלהם אין זֵכֶר, זוּלת אולי "מַשֶּהוּ חִוֵּר"...שהרי "הַכֹּל יָשׁוּב אֶל הַמְּצוּלוֹת" ביחד עם "הַידִידוּת הָאַהֲבָה הַנְּעוּרִים, שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם", ומה שנותר על החוף הן "קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת" מקוננות על מה שחלף ואיננו. כדי להספיד את מה שעבר ונִקבּר מרבֶּה המשורר לכתוב על חופי הים וחולותיהם, על גלי הים וקִצפָּם ועל הנחלים "הַהולכים" אליו. הוא מייחס להם משמעויות חֲוָיָתִיוֹת ואישיות וגם מַשוֶה את גלי הים לגלי הזמן. כזה הוא שם הספר הזה וכאלה הם רבים משיריו, כּגוו "תָּמִיד לְאֹרֶךְ הַחוֹף", "פְּרָחִים שֶׁל קֶצֶף","שׁוּב הַחֹרֶף חוֹרֵשׁ אֶת הַיָּם", "מֵעֵבֶר לַכֵּפִים", "אַחַר הַסעָרָה" וגם שיריו הידועים יותר: "חוִפִים הֵם לִפְעָמִים" "הַרְדוּפִים לְיַד הַחוֹף" (שעובּדו לשירֵי-זֶמֶר). תוך עיון בשירי הספר אפשר להיווכח, שזמן עבר הוא המוטיב העיקרי שבהם, ולשם כך הוא גם "מגייס" דמויות מיתולוגיות, כמו בשיר "סִפּוֵּרי הַמִּקרָא אוֹדִיסֵאוּס (בשיר "לוּ נִחְיֶה בַּשִּׁירָה הַנּוּגָה" (עמ' 16) והוֹמֵרוּס ("הוֹמֵר", עמ' 21 ) ואת שניהם יחדיו עם קָלִיפְּסוֹ והֶלֵּנָה בשיר "זֶמֶר עַל גַּלֵּי הַזְּמַן" (עמ' 18) ובשיר הבא אחריו בספר זה "צִיּוּר הֶלֵּנָה מִטְּרוֹיָה". השירים האלה וגם שירים אחרים, כמו אלה שצוּיינו לעיל, - בעיקרם הִנָּם שִׁירֵי-תּוּגָה שבהם נתן יונתן מְְבַכֶּה ומתאבּל על כל מה שחלף ועבר. כך, למשל, בשיר "עַד אַחֲרִית-יָם לִרְעֹשׁ" (עמודים 99-98), ויעיד על כך במיוחד שירו הידוע "שְׁנֵי אַלּוֹנִים", שהוא שיר קינָה קלאסי, שנכתב לזכר חבר של בנו ליאור ז"ל (ופה המקום לציין, שהמהדורה השישית של ספר זה - מוקדשת לזכר ליאור). ומה באשר לזמנים הֹוֶה ועָתיד? הם מופיעים פה-ושם בשירים הללו - אך בעיקר כדי להגיע דרכם אל המוטיב העיקרי בשירתו - זְמַן עָבָר. למעשה, יש לנו נגישוּת לעָבָר אך ורק באמצעוּת הזכרונות, ואת העָתִיד הרי איננו יודעים. נקודת המגע שלנו עם המציאות היא רק בחלקיק הזעיר ששמו הֹוֶה, שהוא מהיר מאוד ונמשל לעוף החולף מעל ראשנו וצִלּו חולף עִמּּוֹ. זוהי תפיסת הזמן הפיסיקָלי, או "זמן השעון", שבו ניתן להבחין בשניות ובדקות העוברות הנהפכות אוטומטית לזמן עבר. אבל ישנו גם הזמן הבִּיולוגי, שהוא מכתיב את קצב ה"שעון הפנימי" של יצורים שונים (כך, למשל, קצב-חייו של הכלב מהיר פי שבע מקצב חיי האדם. וישנו גם הזמן הפּסיכולוגי, שמתבטא בחוויה האנושית של האדם בזמן החולף עליו. אם הוא משתעמם הזמן, כביכול, "עובר לאט", ואם הוא מתרגש הזמן כאילו "עובר מהר". לתפיסת הזמן הזאת שייכת גם השירה הלירית. אפשר להביא כאן - לסיכום המוטיב המרכזי של זְמַן עָבָר, שהוא גם הַזְּמַן הָאָבוּד שבא לידי ביטוי בשירת נתן יונתן, - את השיר "נִהְיֶה גְמוּרִים", שהוא שיר-הֶספֵּד מונוטוני (כי אין בין שורותיו סימני פּיסוק) ואפשר לראותו כִּמעֵין תּפילת-אשכּבה. כְּשֶׁהַיָּם יְכַסֶּה אוֹתָנוּ יָם הַשִּׁכְחָה הַכָּחֹל כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבוֹת יָנוּחוּ - קֶצֶף לָבָן רוֹעֵד עַל הַחוֹף כְּשֶׁהַקּוֹנְכִיּוֹת יַקְשִׁיבוּ אֵיךְ צוֹעֵק בְּלִבָּן הָרֵיק שְׁאוֹן הָרוּחוֹת כְּשֶיִּפָּתְחוּ כָּל הַצְּדָפִים וְיִסָּגְרוּ סִפְרֵי הַחָכְמָה עַל הַמַּדָּפִים וְנִהְיֶה רֵיקִים וּשְקוּפִים וּגְמוּרִים כְּמוֹ שְׁעוֹן הַחוֹל וְלֹא יִהְיוּ שִׁטְפוֹנוֹת - אֶת שִׁירֵי הַיָּם שֶׁלָּנוּ יִקְרְאוּ בִּפְלִיאָה בְּלִי פַּחַד יְלָדוֹת קְטַנּוֹת.