מורשת אריק כלוחם ומפקד

בהיסמך על דברי ההלל שנאמרו בעל פה ובכתב, לאחר מותו של אריאל שרון ז"ל וכאחד שזכה לשרת תחת פיקודו, ולהסתופף לידו כחבר, נותרה בקרבי השאלה, כיצד מדינת ישראל החיה מאז הקמתה תחת איום קיומי שמטה מידיה פוטנציאל צבאי מוכח, בדמות כישוריו של אריק - כיזם, וכמפתח תורות לחימה, נלווה לאומץ לב, לדבקות ולמיומנות, בהוצאת המהלכים שתכנן בשדות הקרב. מה שנחזה: כמהפך שהתחולל בצה"ל, בעקבות הקמת יחידה 101, השלמות המקצועית שהשתקפה בכיבוש מתחמי "אום כטף", שכמותו לא הצליח צבאנו לבצע (להבדיל מפעולת גמול), מאז מלחמת העצמאות ועד היום. התעקשותו שלא צלחה, להשית בסיני את תפיסת ההגנה הניידת - כחליף לאיוולת קו בר לב. הדברת טרור מעורב באוכלוסייה אוהדת (עזה 71/72), שאחריו נשמר השקט ברצועה לכדי חמש עשרה שנים. וצליחת תעלת סואץ כמבצע מורכב, שחייב דבקות עילאית במטרה. לפי אלה ברי כי כל צבא מקצועי, היה מטמיע הישגים שכאלה במערכותיו. אלא שמלחמות ישראל מבארות באופן חד-משמעי, כי זולת תרומתו "כקבלן על" לאירועים. נמנע הפיקוד הבכיר ואף מנע את הפקת "לקחי אריק". למרות ערכיותם לכל צבא, לא כל שכן לצבא צעיר חסר ניסיון כצה"ל. מאחר שאין חולק על ההשפעה של קרב/ ואו מלחמה, על מה שהתחולל לאחריהם. וכדי לאמוד על הסיבות להעצמתו המתמשכת של האיום. כדאי וגם רצוי להתבונן במסכת המלחמות, החל מקרב "כרמה", למלחמת ההתשה, לשליטת הכאוס במלחמת יוה"כ, לתבוסה באינטי פדה 87, לשהייה ולמנוסה לאחר 17 שנים מלבנון. כדי להשתכנע כי אף לא אחת מאלה, הייתה בבחינת מכה משמים. אלא תוצאה, מבורות בהבנת הנקרא, מקנאה, ומהשפעת הפוליטיקה בצה"ל - שמנעה פעם אחר פעם מלהפיק את "לקחי אריק", כציר. כזה שבאמצעותו נתן היה לשנות את פני האירועים, אילו לקחים אלה היו מופקים כהלכה. צא וראה: "מבצע כרמה", אירוע מכונן לפלשתינים/ וכמבוא לשליטת הכאוס במלחמת כיפור. כמו כל מלחמה, חשפה מלחמת "ששת הימים" את נקודות התורפה של צה"ל במלואם. כאשר רובן נטועים במערכות הפיקוד והשליטה, ובאיכות תפקודית נמוכה של העוצבות. כשאלה, "נהנו מן ההפקר" פועל הצלחתו של חיל האוויר. יוצאת דופן מכולן הייתה אוגדת שרון, שבכיבוש מתחמי אום קטף, המחישה הלכה למעשה: את חשיבותו של נוהל הקרב, את השילוב המושכל של החיילות ומול זרוע האוויר, את ערך הפיקוד והשליטה, ומעל כולם את מימוש עיקרון הדבקות במטרה. אלא מאי, הסתבר כי זוהר הניצחון, סימם את עיניהם של מקבלי ההחלטות במטכ"ל. מה שמנע מאלה להבחין בחובבנות ששלטה ביתר הקרבות האוגדתיים. וככזה השתקף בעבור שמונה חודשים, ב"מבצע כרמה" - ראשונה בשרשרת התבוסות, אך גם המזיקה יותר מכולם. והרי אילו הקרב היה מתבצע, בהתאמה ללקחי כיבוש מתחם "אום קטף". כלומר כזה שאמור היה לכלול, תכנון מוקפד, פקודות ברורות, נוהל קרב מושלם, וחתירה להכרעה. אזי חטיבות " העילית" (7 ו 35) שטיהרו "בכוח בלי מוח" ששה חודשים קודם את "מתחמי רפיח" ו "הג'ירדי". היו הפעם מקפידים על נהלי קרב, הכולל איסוף מודיעין, סיורי מפקדים ותרגול על מודל. ובאמצעותם, מנחיתים מכה אנושה על ארגון הפתח. ארגון שהיה עד למבצע "כרמה", אחד מני רבים תחת שליטתו של המלך חוסיין. בעוד שלאחריו הביאה תבוסת צה"ל, להתנדבות של כ-15.000 אלף פלשתינים לפתח. מסד שכמעט מומש בידי ערפת להשתלט על הממלכה, ולימים (לאחר ספטמבר השחור- 1970) להקים את "פתח לנד" בחלקה הדרומי של לבנון. כבסיס לטרור ארטילרי ופשיטות לשם רצח, כנגד תושבי הצפון. משם כידוע גלשה ישראל למלחמת "שלום הגליל", המשכה בשהיית צה"ל בלבנון עד בריחתו ממנה, וסופה בתבוסת צה"ל באינטיפדה 87 - מבוא להסכם אוסלו, ומוצא לפיגועים הקשים שבאו בעקבותיו. אלא שעל אף המכה הקשה ב"כרמה", בעצמה אבן דרך כעדות למצבו העגום של צה"ל. התעלם הרמטכ"ל דאז חיים בר לב ז"ל (בדיוק כמו קודמו יצחק רבין ז"ל לאחר מלחמת ששת הימים), מהצורך בבדק בית. ובכך שימר את אותם כשלים, כמסד לשליטת הכאוס במלחמת יום כיפור.

מלחמת ההתשה, כהפיכת נכס אסטרטגי לנטל

כידוע עד 1967 עמדה ישראל ללא עומק אסטרטגי, מה שחייב אותה נוכח איום בעין ואף עתידי: לגייס את מלא עוצמתה הצבאית, ולהפעילה " בהעתקת המלחמה לשטח האויב, לסיימה בזמן קצר, ובהכרעה (נקודתית) ברורה". מה שיושם במלחמת "קדש", וביתר הצלחה (בהתחשב בגודל האיום) במלחמת "ששת הימים", שלאחריה החזיקה ישראל בעומק אסטרטגי, שגולם: במרחבי סיני, בשטחים השולטים מזרחה בואכה נהר הירדן, וברמת הגולן. אלא מאי. על-אף הרכשת נכס יקר כל כך, זה שחסרונו שימש ובצדק כעילה לצאת למלחמה. התעלמו אבירי המטכ"ל מהשינוי האסטרטגי, וכהרגל מגונה דחו את הצעתו של אריק, ליישם בשטחי סיני עתירי התמרון את עקרונות "ההגנה הניידת" - בתואם לבנין צה"ל, שהפך אחרי מלחמת "קדש" לנייד ומשוריין. במקומה העדיפו חובבי ציון ובראשם הרמטכ"ל בר לב ז"ל, לשמר את עקרון "אף שעל". בדיוק כפי שמומש בתש"ח - בעמק הירדן, במשמר העמק, בנגבה ובכל ישובי החזית. מסתבר כי אותם אבירים והפעם כאלופים, תפקדו כמפקדי מחלקות בתואם לעברם בתש"ח, בלי דעת ליתרונות שבשטחי התמרון. ולכן השיתו את אותו עיקרון, על כלל נכסי המלחמה. בפריסת הכוח הצבאי במעוזים על הגדה המזרחית של תעלת סואץ, טרף לאש נק"ל ולארטילריה קצרת טווח. ובכך אפשרו למצרי שזה עתה הובס, להלחם בצה"ל כשווה לשווה. וכמתכון "כחול לבן" להתשה ולהקזת דם מיותרת, במחירי עתק של 968 הרוגים ו-3,730 פצועים. מסתבר כי לא היה די במחירי הדם והדמים, כדי להניע את הממסד והתקשורת - לבחון את התופעה שבה "מחיר הניצחון נמוך בהרבה, מעלות שמירתו". מה שאפשר ליורשיהם לאמץ את "מורשת קווי ההגנה נוסח בר לב" בלבנון, עיין ערך ומחדל של: משה לוי, דן שומרון, אהוד ברק, אמנון שחק, ושאול מופז. הוכחה כי גם אבירי הדור החדש, לקו בזיהוי יתרונותיה של "הגנה ניידת". ובהתאמה ממש כמו בקו בר לב המטופש, קידשו על אדמת לבנון את ה"אף שעל" כאסטרטגיה נבחרת. כזו שלא תרמה ולא כלום לביטחון ישראל, זולת היותה מנוף להקזת דם ודמים מיותרת. וכמאיץ, למנוסת הצבא "החזק ביותר במזרח התיכון" מלבנון.

אובדן לקחי חיסול הטרור בעזה - 1971/2

כידוע לאחר אירועי "ספטמבר השחור" (1970) בירדן, העתיק ערפת את כוחותיו לדרום לבנון. ומשם הניע את שלוחיו בעזה לפתוח באינטי פדה מזוינת, שתחילתה הפורמלית - לאחר רצח בני משפחת אריו הי"ד, בשערי העיר עזה. הופעת טרור מתוך אוכלוסייה אזרחית הפתיעה את צה"ל, שלא נדרש מאז הוקם להתמודד במתכונת שכזו. וכך, תחת מטריית הבורות, הנחה שר הביטחון דאז (משה דיין ז"ל) את צה"ל "לתת להם להתבשל במיץ של עצמם". כלומר, הסתפקו בפעולות שיטור על הכבישים להבטחת התנועה, והפקירו את מחנות הפליטים לפתח. ואכן, בזכות הנחיתו המטופשת, השתלט הפתח על מחנות הפליטים, גייס מתנדבים רבים, אגר נשק ומיסד שיטות לפעולותיו. משנרצחו בני משפחת ארויו הי"ד, גדשה הסאה וצה"ל קיבל פקודה להיכנס למחנות ולפרדסים ולחסל את הטרור, חד וחלק. לעת ההיא תשתית הידע להתמודדות מול טרור, נגזרה מזיכרונות הנעורים של הפיקוד הבכיר. לנוע בחוליות בנות 4/5 חיילים, בתואם לפעילות ה"כלניות" בתקופת המנדט הבריטי. אלא שזולת המחשת נוכחות, לא היה בה כדי לאתר ולתפוס/ ואו לחסל לוחמי טרור. מה שחייב לחפש שיטות אחרות ללחימה, ולראשונה בתולדות צה"ל (ולמרבה הצער הייתה זו גם הפעם האחרונה) הושיבה בכפיפה אחת - אלוף לוחם ויזם באופיו, עם מפקדי משנה צעירים ותוססים. כאשר אלה מדי שבוע מנתחים ביחד דרכי פעולה, תוך ניצול הטעויות כמנוף לאתר את שיטה נבחרת. בעבור שבעה חודשים לאחר שרוב המחבלים נתפסו, התהפכה מגמת ההרס והדם לפריחה. נבנו בתי ספר ובתי חולים, כבישים נסללו, תושבים יצאו בהמוניהם לעבודה בישראל, ורמת החיים ברצועה הוכפלה. אלא מאי. משום קנאה, צרות עין וסתם בורות לשמה, צלחו הלשונות הרעות לשכנע - "כי אז לא הייתה טלוויזיה". על טענות אלה (אפילו חלקם מוצדקות) יאמר באופן ברור וחד-משמעי: חיסול הטרור בעזה (71/72) הושג אך ורק בזכות תפיסה/ ואו חיסול של מירב "המבוקשים". בעוד שיתרת הפעילות ברצועה כגון: עוצרים, פריצת דרכים במחנות, ופינוי תושבים לאזור אל עריש, לא השפיעו כהו זה על הכרעתו של הטרור. כולו מעשה ידיהם של קומץ יחידות (שקד וסיירת חופים/רימון). כשסיירת שקד תחת הנהגתו של אריק, אימצו אסטרטגיה של ריכוז מאמץ והפתעה. במקביל לסיירת רימון, שמיסדה תורה חדשה להפעלה ייחודית ומתוחכמת. אלא שלעת פריצת אינטיפדה 87, העדיפו במטכ"ל ובחסותו של שר הביטחון ("לשבור להם את הידיים והרגליים"), להשתמש בטלוויזיה כתירוץ - חליף לחוסר האונים בחיסולה. וכל זאת כמורשתם של אבירי ציון, שהקפידו להימנע מהפקת לקחים בכלל, ובפרט אלה שנוצקו מתוך פעולות בראשותו של אריק. מה שהותיר את מטכ"ל 87 חסר ידע להתמודד מול טרור, בליית דעת כי בכספותיו מצויים "לקחי ברזל" - שאין זולתם להכרעת טרור.

סימני "דרך אריק", במלחמת יום כיפור

מוסכם כי כל ארגון יהיה עיסוקו כלכלי ציבורי וכמובן ביטחוני, חייב במטרה מוגדרת שממנה נקבע סדר יומו לשם השגת יעדיו. לפי כך ראוי להעמיד את מטרות המלחמה אותם ניסח הרמטכ"ל (אושרה על-ידי גולדה ודיין): "למנוע מהאויב כל הישג קרקעי, ולאחר מכן להעתיק את המלחמה לשטח האויב". כדי לראות בה, אמת מידה בלעדית לסיבות הכאוס ששלט. משום הכנה רשלנית של הגיסות למימושה של מטרת המלחמה. לא כל שכן, די באלה כדי לראות את כשלי המודיעין כזוטות. ולו רק משום ששנה קודם, התבצע במטכ"ל משחק מלחמה, שתאם ככפפה למהלכי הצבא המצרי והסורי. הוכחה כי לא המצרי והסורי הפתיעו, אלא המטכ"ל בחובבנותו כי רבה, הפתיע את עצמו משנוכח כי שכח להכין את עצמו ואת הגייסות למתארי המלחמה. הייתי ליד אריק מתחילת המלחמה ועד סופה, כך שעמדה לידי ההזדמנות להבחין בפער בינו לפיקוד הבכיר- בקריאה נכונה של הקרב, בהקפדה על נוהלי קרב, ובמתן מענה ענייני להשגת המטרה. כבר ביומה השני של המלחמה, לעת הגעתנו לרפידים. ניסה אריק לשכנע את המטכ"ל לממש את מטרת המלחמה כלשונה. משמע, לצאת (לאחר הגעת האוגדה לשטחי הכינוס בסיני) להתקפה "כדי למנוע מהאויב כל הישג קרקעי". משדרישתו נדחתה, הבנתי כי ההלכה ולא המעשה שלטו במטכ"ל - הוכחה לאובדן הביטחון של אביריה, בעצמם ובתוכניותיהם. למחרת (ב-8 אוקטובר), עמדתי לידו בעת "התקפת הנגד המטכ"לית". משם חזינו כיצד קרב אוגדתי (אוג' 162 של האלוף אדן) הופך מתחילתו ועד סופו לקרב גדודי. עדות חד-משמעית, לחוסר מיומנותו של צבאנו בהפעלת כוחות גדולים. כפי שהשתקף עד אז ב"מלחמת ששת הימים", ואחריה ב"מבצע כרמה" הזכור לרע (ולימים גם במלחמת של"ג, ובלבנון השנייה). ואם לא היה די בעיוות הפעלתה, הניח פיקוד הדרום כי אוגדת ברן משלימה את גירוש המצרי בגזרתה. מה שהביא את הפיקוד הבכיר, להורות את אריק לנטוש את הגזרה המרכזית, כדי לנוע לעיר סואץ, ושם לתפוס גשר מצרי ולצלוח את התעלה"!!! - גם בזאת העדות לתפקוד בלתי נסבל של מערכות הפיקוד והשליטה, שלא קראו כהלכה את המתרחש בשדה הקרב. אגב: טנק הפטון שלנו כבד בהרבה מהטנק הרוסי, כך שממלא, לא נתן היה להשתמש בגשרים (בעצמם תוצרת ברה"מ), לצליחת התעלה. מנגד, נוכח הסכנה לנטוש את השליטה על הציר היחידי לתעלה (ציר "עכביש"), ולאחר שהבין כי המטכ"ל והפיקוד המרחבי אינם מודעים למתרחש בשטח, ועוד בטרם נעה האוגדה דרומה, פקד אריק על גדוד הסיור האוגדתי להישאר במקומו - ובכך למנוע את נפילת שטחי המפתח לידי המצרי. לא פלא כי חורשי הרע מקרב העם בציון, רובם חסרי הבנה בסיסית בהפעלת גייסות. העלו למוקד את אריק כסרבן פקודות סדרתי. בלי דעת כי בלעדי שימור אותם שטחי המפתח - לא נתן היה לבצע את צליחת התעלה, כפתיח להפיכת תבוסה וודאית לניצחון.

מורשת אריק

לימים כאזרח שאלתי את אריק: מדוע בעומדו אחרי מלחמת "ששת הימים" בראש מחלקת ההדרכה (מה"ד), לא הניע מהלך כל כך מתבקש כמו הפקת לקחי המלחמה. לא כל שכן, מהיות הקרב ב"אום קטף", אמת מידה מושלמת להפקת לקחי המלחמה. בתרבות השלטת בצה"ל השיב אריק (ניסוח שלי): אין סיכוי להפקה נאותה של לקחים, ככזו הכוללת את לקחי החיל/זרוע, ובעקבותיהם את לקחי הצבא כמכלול. משום שליטתם של שלושה "חסמי על", המונעים מצה"ל להפוך לצבא אחוד ומיומן. ראשית: לאחר מלחמת העצמאות ניכסו יוצאי הפלמ"ח (בצדק, אך רק במזער), את הניצחון לעצמם. כהוכחה לתבונתם המקצועית, וכאסמכתא לתורת מלחמה אחרת מעשה ידם. מה שכמובן הביא לדחיקת התורה הכתובה לקרן זווית, למרות אשד הדמים ששימש ומשמש מני אז ועד היום לכתיבתה. שנית: כבר לפני מלחמת העצמאות, במהלכיה, וגם אחריה, חדרה הפוליטיקה המפלגתית לשורות צה"ל. המשתקפת לאורך השנים, בהעתקת מרכז הכובד מדבקות במטרה, לקידום כיתתי/ יחידתי ולמעמד אישי. השלישי שהוא פועל יוצא משתי אלה: - לקחים ואו שיטות שאותם יצר/ ואו מיצר קצין יוזם ומבצע, נתפסו אז ונתפסים גם היום כאיום על מעמדו/יוקרתו האישית של הפיקוד הבכיר. - לקחי המלחמות מופקים ואפילו מופקים היטב, אך ורק במישור החיילי/זרועי. בעוד שלקחי שילוב גופי הלחימה השונים, והפעלתם במקום במינון ובזמן, כאילו לא עלו מעולם על סדר יומו של צה"ל. בלית אלה הפך צה"ל למעין "תאגיד על", המכנס בחרום את "תאגידי המשנה" שהם החיילות והזרועות, ומנסה ללא הצלחה להפעילם במשולב. אל הפגע הרע, נלווית כספחת יהירות הפיקוד הבכיר. הרואה ברום דרגתו, אסמכתא לבקיאות ולמיומנות. מבלי דעת להיות המטה הבכיר והזוטר בבחינת תת מערכת. ככזו הזקוקה למנות הכשרה, כמו לכתה/ מחלקה/ פלוגה וצפונה. מה שמשתקף בכל המלחמות: בכשל המפקדות ובראשם המטכ"ל, בכשלי השילוב הבין זרועי, במחדלי השילוב הבין חיילי, במכשלת הלוגיסטיקה, בחסרון המודיעין הטקטי, בעצירת הקרבות לעת רדת החמה וחידושה למחרת לעת זריחתה. וכמובן, בתופעה המבחילה - בירי כוחותינו זה על זה. עליך להפנים, סיים אריק - כי הסרת חסמים כבדי משקל שכאלה, הנה מעל ליכולתו של יזם. יהיה זה מפקד שדה, ראש אגף במטכ"ל/ מפקד זרוע, וגם לא שר ביטחון. משום שמדובר במהפך של ממש. המחייב שינוי מהותי באופני הפעלת צה"ל בשגרה, בהעמדת מתכונת אימונים תואמת, בהכשרת מערכת הפיקוד והשליטה, ובהגדרת לקח והפקתו כפקודה מחייבת. משמע, כי אין איש במערכת הצבאית, המסוגל להניע מהלך שכזה - זולת רמטכ"ל. אמר ולא יסף. ואכן, היה ונסרוק ביסודיות, את הישגי פיקוד צה"ל לדורותיו. ובלבד ונפחית מאלה את השפעת רוח הלחימה ומידת מיומנותם/חולשתם של אויבינו. וכנלווה נוסיף למשוואה, את הישנותם של אותם כשלים/ קלקולים ממלחמה בזו שבאה אחריה. ואת עובדת הגירוש מתפקידם (לאחר מלחמת ששת הימים), של כל רמטכ"ל שבגורלו נפל לנהל מלחמה. כי אז תוכל "כל אם עבריה" להבין כי זולת חלוקת משאבים (כמו סדרן עבודה בקיבוץ), ובהורדת כומתה לקוטפת החולצה ואו ענידתה כיאות. לא עלה בידו של אף לא אחד מהם, לבנות להכין ולהפעיל כהלכה את צה"ל אל ובמלחמה עצמה. מנגד עומדים סימני דרך אריק ז"ל, כאמות מידה לתפקודו של קצין בצה"ל. אלא שהללו (כעולה מתוכן ההספדים) מוגדרים עדיין כיוצאי דופן. הוכחה לחסרונם כסטנדרטים בכלל הגורמים, ובפרט אצל ראשי המטכ"ל . על כן ממש מתבקש לסמן את החסך הבלתי נסבל, כ"לקח על" שאין בלתו. כזה שהפקתו תעמיד בראש צה"ל מנהיג שיהיה בידו די אומץ וידע, להתבונן בעבר ולהפיק את לקחיו. ומהם לשדרג את צה"ל, מקבוצת תאגידי משנה, לצבא אחוד ומיומן. מן הראוי כי הפקת "כשל הפיקוד" כלקח, תתבצע בידי יוצריו שהם הממנים והמפקחים, דהיינו: ממשלת ישראל הכושלת בקביעות במינוי רמטכ"ל, ואתה חברי הכנסת המכהנים בוועדת חוץ וביטחון, שבמעשה פיקוח קלוקל, תרמו משלהם להשרשת הכשלים. דווקא עכשיו ערב יום הזיכרון לחללי מערכת הביטחון, ראוי לעצור ולו לרגע. כדי להקיש על סיבות הישנותם של קלקולי המלחמה, לא כתקלה סתמית. אלא כזילות מורשתם של אחינו בני החייל - "אשר במותם ציוו לנו, את החיים". והרי כל בר דעת אמור להבין, כי אין דרך לשמר את החיים, ובד בבד לכבד את מורשת הבנים. זולת לימוד יסודי של הסיבות לנפילתם, והפקתם כלקחים. והרי במאבק המתמשך להגנת שיראל אין בלתם כאמצעי, להפחתה ואולי אף לאיפוס של מחירי הדמים והדם.