מכחישי התקומה

כל מי שיצא לו ללמוד שיעור בנושאים הלכתיים מפי מגיד שיעור ליטאי, בוודאי שם לב למאמץ האינטלקטואלי שמושקע בהבהרת מלים או חצאי משפטים בדברי הרמב"ם, שנראים לכאורה מיותרים או סותרים. שהרי כלל ברזל הוא, שהרמב"ם, שכתב את משנה תורה בעברית, דיקדק "עד לאלפית המילימטר" בדבריו. ואם נדמה לך, ר' יהודי, שמשפט או מילה פלונית מיותרים או סותרים, חזקה שהליקוי אצלך, לא אצל הרמב"ם. עליך הלומד להעמיק ולחפור, להתפלפל ולחדד, לחטט ולחקור, לנתח ולצלול – וסופך שתמצא שדברי הרמב"ם נכוחים עד לתג האחרון. כשהרמב"ם דן בנושא חג החנוכה, מתאר הרמב"ם בקצרה את התעמרות היוונים בעם ישראל, וממשיך: "עד שריחם עליהם א-לוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל". יופי. על כך אנו חוגגים עד היום את ימי החנוכה, בהדלקת נרות ובאמירת הלל שלם ובשם ובמלכות. אבל – אופְּס! - מורנו הנשר הגדול לא עצר כאן. הוא הוסיף גילוי מרעיש: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני" (הלכות מגילה וחנוכה, ג', א'). מה צורך, בעצם, בתוספת זו? למה זה חשוב? והרי אצל הרמב"ם, כך למדנו, אף מילה אינה מיותרת. מה טעם בתוספת שבע מלים מיותרות, כשכל מילה שקולה ומדודה?

הלל על מלכות מושחתת עלינו להבין אפוא, שהנשר הגדול מבקש ללמדנו, שחובתו של כל יהודי להודות לא רק על נס ההצלה וניצחון המעטים על הרבים, אלא גם על נס התחדשותה וקיומה של מלכות ישראל "יתר על מאתיים שנה". הרמב"ם ידע שבמרוצת אותן שנים קמו מלכים מושחתים, מתייוונים, שלא הסתירו נטייתם למינות ולהלניזם, והתנכרו בגלוי לשורשיהם היהודיים. הרמב"ם כתב על כך בפירושו למשניות (יומא א', ג'): "במקדש השני... המלכים לא היו הולכים לפי המסורת הישרה, והיו מעמידים כהנים גדולים בכוח, אע"פ שאינם ראויים לכך". ואף על-פי כן, ולמרות זאת, הייתה זו לדידו מלכות ישראל, ודי בכך כדי להצדיק אמירת הלל בברכה, פסק הרמב"ם; וכך אנו נוהגים עד עצם היום הזה. הלל שלם בברכה על מלכותם של מינים! אלמלא הופיעו הדברים מפורשים, אפשר שהיו קמים היום 'המעוייררים', ומצנזרים דברים אלה מן היד החזקה. כלפי מה אמורים הדברים? – כלפי כל אותם צדיקים בפרוטה, מכחישי התקומה, שלטענתם שום שינוי של ממש לא חל עם הקמת המדינה, ולכן אין להודות ולברך על עצם קיומה. לשיטתם אנו חיים היום עדיין ב"גלות בין יהודים" (עפ"ל). ואפילו אם יש מלכות לישראל, זוהי לדידם "ממשלת שמד" (לא ניכנס כאן לוויכוח על טענת כזב חלולה זו).

"אוי לסומא מיום הדין" ניתנה האמת להיאמר שגדולי הדור הקודם, שלעיניהם התחולל נס התקומה בתש"ח, התייחסו אחרת למדינה וראו בה אתחלתא דגאולה. בהגדרה זו השתמש הפוסק הרב אליעזר ולדנברג והתבטא ראש הישיבה הרב יוסף כהנמן, זכר צדיקים לברכה, ובוודאי הרוב המכריע של הרבנים הספרדים (בטרם הכפיפו עצמם לטובת תעשיית החומרע'ס האשכנזית). והמשגיח הרב אליהו דסלר כתב: "אוי למי שיבוא ליום הדין ועדיין סומא הוא מלראות דבר מוחשי כזה – התיישבות עמנו במדינתו בארץ הקודש" ('מכתב מאליהו', ח"ג, 352). אבל מאז קמו דורות חדשים של עסקנים, קיצוניים מרבותיהם, ובהם מחרפים ומגדפים, שמסרבים להתרגש מגודל נס התקומה, שלא היה כמותו בתולדות האנושות; ואינו פחות מדהים מנס חנוכה, שאירע לפני 2,178 שנה. לנס הזה בדיוק ייחלו כל המומתים על קידוש השם, וכל הנאנקים מפני חמת המציק וגזירות השמד, במהלך אלפיים שנות גלויות ומצוקות: פוגרומים ופרעות, אינקוויזיציות וגירושים, שחיטות ומיתות משונות ושאר פורענויות וזוועות אימה בשירות 'הפתרון הסופי' ל'בעיה היהודית'. "קץ מגולה" שובה של מלכות ישראל לאחר אלפיים שנות, הביא לקיצו את עצם חילול השם, שהתפשט בעולם לנוכח מעמדה השפל של האומה, עד כדי היות חייו של יהודי בגולה זולים יותר מחיי זבוב שעל הקיר, בוודאי מִשֶל כלב. הקמתה ושיגשוגה של מדינת היהודים, מקעקעים את כל נבואות הכזב של הנצרות והאיסלאם על 'שקיעת היהדות', וזהו קידוש שם שמים בפועל: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱ-לֹהֵינוּ (ישעיהו נ"ב, י'); "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל ל"ו, כ"ד); "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם" (עמוס ט', י"ד) - והכל בניגוד גמור ומוחלט לדרך הטבע. גם חז"ל והראשונים הבטיחו את נס התקומה. "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פ"ח, א'). ועל דברי הגמרא "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צ"ח, א'), פירש רש"י: "כשתיתן א"י פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". אבל כל זה מתגמד, מסתבר, מול ה'השקופע' החדשה, שאינה מסוגלת לעכל את העובדה הבלתי נתפסת, שבורא עולם הטיל, משיקולים נסתרים משלו, דווקא על חילוניים להשיב שבות עמו. כנגד אבותיהם הרוחניים של בעלי ה'השקופע' מכחישת התקומה, אמר הרצי"ה קוק זצ"ל, בסעודת הודיה לרגל יום העצמאות: "לחרפתנו ולצערנו... יש כאן חוסר אמונה, כפירה המתלבשת בלבוש של חרדיות וצדיקות... זוהי כפירה בתורה שבכתב, בדברי נביאינו ובתורה שבע"פ, אשר ביארו לנו מהו הקץ המגולה: בשעה שא"י נותנת פריה בעין יפה ובשפע... כפירה זו במעשי ה' ובחסדיו עמנו, מתלבשת בלבוש של צדיקות מרושעת". ועל כך כבר קונן הנביא: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי".