"אנחנו משפחה ולא מצרפים מישהו למשפחה ללא הסכמתה". כך הסביר
אהרן ברק כשהיה נשיא ביהמ"ש העליון, את דרישתו שמינויים לביהמ"ש העליון, ייעשו בהסכמת שופטיו.
בעקבות דרישתו תוקן החוק, והיום נדרשת הסכמה של רוב מכריע של חברי ועדת המינוים למינוי שופט לביהמ"ש עליון. הואיל והוועדה מורכבת בין היתר מ-3 שופטים של ביהמ"ש העליון, המשמעות היא שלא ניתן למנות שופט לבית משפט זה ללא הסכמת שופטי ביהמ"ש העליון שחברים בועדה.
מדובר בבכיה לדורות.
לדעתי שופטים לא צריכים בכלל להיות בוועדה למינוי שופטים. אבל יותר מזה אין מקום שמינויים לביהמ"ש העליון יהיה בהסכמת שופטיו.
מטבע הדברים שופט שנתונה לו סמכות בחירה, יבחר שופט שקרוב לו בדעותיו. מתן הזכות לשופטים לקבוע מי יהיו חבריהם לכס המשפט, יוצר אחידות לא בריאה בביהמ"ש העליון.
מספרים שנכתבו על ביהמ"ש העליון עולה שנעשים שם ניסיונות להגיע לאחידות דעים בפסקי דין. מדובר בנסיונות אגרסיביים שמלווים באלימות מילולית.
יכול להיות שבעקבות התיקון לחוק הצטמצמו המחלוקות. כשבוחרים שופט שהוא "בצלמנו וכדמותנו" הסיכוי שהוא יחשוב בצורה אחרת מאלה שבחרו בו הוא קטן. אבל זה לא צריך להיות כך.
ככל שמגוון הדעות יהיה גדול יותר, הסיכוי לעשיית צדק יגדל.
למותר לציין ששופטי ביהמ"ש העליון אינם משפחה וביהמ"ש העליון איננו עסק משפחתי. זהו מוסד ששייך לציבור ושופטיו חייבים לגלות נאמנות לציבור ולא אחד לשני, כמו במשפחה.
לכן דימוייו של ברק לא היו במקום, והשפיעו לרעה על הליך בחירת השופטים.
