במהלך הימים האחרונים שחלפו מאז יום שבת (19.4.43), בו צוינו 71 שנים לפרוץ מרד גטו ורשה והאירועים שאחריו, ובמיוחד יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, המתקרב ובא, רווח בתקשורת ובפייסבוק ויכוח ערני אותו מנהלים טוקבקיסטים ערבים ויהודים.
הוויכוח עוסק בנכבה, בשואה ועל מה שביניהם. מעטים באוכלוסייה הערבית, מכירים בעובדה כי אכן השואה הייתה אירוע שאין להכחישו יותר (כך לפחות חוזרים וטוענים היום כמה עשרות משכילים ערבים). אבל באותה נשימה רווחת גם טרוניה וטענה מדוע אין אנו, היהודים, מכירים, מאידך-גיסא, בסבלם ובמצוקתם של הערבים תושבי ישראל. מדוע מתנכרים לנכבה שלהם?
אני "משוחח", בצ'ט כמובן, ולעיתים קרובות עם חברים למקלדת, ערבים ויהודים (גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית), על נושא זה. ימים יגידו אם יצלח הניסיון להסביר שליהודים המזרחיים הייתה נכבה אמיתית, פשוטה כמשמעה. אני סבור כי לערבים הנכבה היא "מוצר" אידיאולוגי, שנוצר וטופח על-ידי פוליטיקאים, המבקשים לנער מעל עצמם כל אחריות למצבם האומלל של הפליטים "שלהם".
ביצוע מואץ
היו שני מוקדי זמן במסלול הקשה של יהדות המזרח. הראשון החל בשנת 1941. ראה להלן (הפרהוד), וכאשר השתלטו הגרמנים על צפון אפריקה. בהמשך נאלצו לקחת את מטלטליהם ולנוע. המסלול שלהם היה בתחילה אל מחנות הריכוז. לאחר מכן הפקיעו הגרמנים למעשה את ה"טיפול" ביהודים מידי האיטלקים ושלטונות וישי, והחלו, בשיתוף האוכלוסייה המקומית, לטפל בכך בעצמם. הם רתמו לעניין את כישרונם הארגוני הידוע. החל ממועד כניסתם למלחמה לצד האיטלקים, (1941), ועד לפינוי צפון אפריקה על ידם, הוא היה בשלבים של ביצוע מואץ.
הזכרנו לעיל את הפרהוד - פוגרום דמים בבגדד בו מורדים עירקיים בראשות ראשיד עלי אל כילאני, בשיתוף פעולה עם קצינים גרמניים שהוטסו לשם מאירופה (1.6.41), גרשו את המלך ואת הצבא הבריטי מבגדד, הצהירו על עצמאותם, הודיעו על הקמת ממשלה לאומנית שתפעל ברוח האידיאולוגיה הנאצית ו... טבחו ביהודים.
כאן כבר הסתמן דפוס פעולה בריטי ואח"כ גם אמריקני: קהות חושים מוחלטת ואדישות, מכוונת, לגורל היהודים. הכוחות הבריטיים, שנאלצו לפנות את בגדד, הניחו לפורעים הערבים לכלות את זעמם ביהודי העיר. רק כעבור ארבעה ימים, משתמה מלאכת הפורעים, חזרו הבריטים והשתלטו על הבירה העירקית, הניסו את תומכיו של אל כילאני והושיבו מחדש את המלך הגולה על כסאו הרעוע. בינתיים, כאמור, השלימו הפורעים הערבים את "מלאכתם" רווית הדם.
בחזקת נידונים למוות
בצפון אפריקה, מעט לאחר האירועים בבגדד, החלו הגרמנים בהקמת מזורזת של מחנות ריכוז בעזרתם הנלהבת של ערביי המקום. בשנים אלה הלך והתממש ההבדל הגדול בין יסודות "הנכבה" הערבית לזו היהודית. כאן נפערה התהום, במהות, בין האסון שפקד את ערביי ארץ ישראל לבין האסון שפקד את יהודי המזרח. התהום שבין ציר הזמן והמרחב היהודי לבין ציר הזמן והמרחב הערבי. לגבי היהודים, הרי הם למעשה היו בחזקת נידונים למוות מרגע שכבשו הגרמנים את צפון אפריקה.
ברור כי אילו היו הגרמנים ממשיכים להחזיק במרחב הענק הזה, לא הייתה נחוצה להם יותר משנה אחת נוספת, להשלים את משימתם הידועה. גורל היהודים שם היה בדיוק כגורל היהודים באירופה.
אפילו המריבות בין המקומיים על דירותיהן הננטשות, כבר פרצו, כמציאות יומיומית, שהחלה מיד עם צאת המגורשים היהודים הראשונים. אופייני גם הדבר שצוות גרמני מיוחד החל בתכנון המסלול בו יוסעו היהודים מצפון אפריקה לאושוויץ. לעומת זאת, הערבים שנמלטו מארץ ישראל עברו חוויה אחרת לחלוטין, מבחינת ציר הזמן שלהם והמרחב בו נעו או לפחות יכלו לנוע. יעדם לא היה מחנות ריכוז, בקרונות בקר, צפופים להחריד. נהפוך הוא. ציר המרחב שלהם היה מדינות ערב. מרחביהן הענקיים, בירותיהן המתפתחות ושפע הנפט - הבטחה גדולה לכלכלותיהן.
אילו רצו מנהיגיהם, יכלו הם לפתור את הבעיה שנוצרה, שבמהותה הייתה חילופי אוכלוסין, בהבל פה. היו אלה שני צירים מקבילים אולי רק מבחינת מקום מוצאם: היישובים הערביים כאן והיישובים היהודיים שם, ותו לאו. בהמשך צירים אלה שלעולם לא יפגשו, הובילו אל עבר עתיד אחר ומטרות שונות לחלוטין.
תהליך
גם ההתפתחות של תהליכים היסטוריים ידועים, שונה לחלוטין. אפשר וצריך להעריך את התהליך שעבר על המזרח התיכון כחילופי אוכלוסין טיפוסיים (ע"ע: הודו - פקיסטן, פרוסיה - גרמניה, מזרח אירופה וכו'). וראוי להשתחרר סופסוף מקובעת כוס התרעלה.
הגיע הזמן שצאצאי הפליטים ישתחררו גם מהמחשבה על שיבה לצפת וללוד. הגיע הזמן שמבטם יוסב אל עבר אחיהם, השליטים במדינות ערב. האם הם נמו את שנת הצהריים שלהם בעת שהתרחש אסונם? איפה הם היו בזמן שהפליטים, אחיהם, בשר מבשרם, נדחפו גם בתוקף המלצותיהם הם, אל עבר מחנות פליטים, מהם לא יצאו עד היום?
בעוד הדברים הללו קורים, קלט ישוב יהודי קטן (שמנה כמחצית ממספרם של הערבים תושבי הארץ), מותש ממלחמת דמים בערביי הארץ, שנכפתה עליו, מותש גם מלחימה במדינות ערב, ממשיך לדמם כתוצאה מהתקפות הפידאיונים, כבר בשנות החמישים הראשונות, קרוב למיליון ומחצה פליטים מארצות המזרח ומאירופה. הפליטים הללו נתקבלו כאן כאחים. הישוב היהודי חלק עמם את פת לחמו, פשוטו כמשמעו. זה לא קרה במדינות ערב, להוציא את ירדן שאכן נהגה בצורה אחרת.
ועכשיו, אחרי שבררנו את שאלה האשמה, וקילפנו את הקליפות הרבות העוטפות את גרעין האמת היסודי. אני מבקש לסיכום, לומר לאותם אינטלקטואלים ערבים המתכתבים אתי: אין לי כל ספק שבבוא המועד, שבו יתפנו תושבי מדינת ישראל היהודים ממצוקותיהם וממלחמת ההישרדות שלהם, וכאשר יושג סופסוף השלום המיוחל, יוכלו גם תושבי ישראל היהודים להתייחס למצוקה אליה נקלעו תושבי הארץ הערבים, ולפעול להקלת סבלם, במקומות מושבם.
