"הדור האבוד" של המנהיגים

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 66 אחרי שקיבלנו מדינה משלנו, הציבור בישראל והעם היהודי בעולם כולו מתייחדים עם זכרם של לזכרם של 23,169 חללי מערכות ישראל מאז 1860. ב-1991 פורסם מחקרו של עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון/ (הוצאת משרד הביטחון). הוא היה אז בין הראשונים ששאלו שאלות כמו: כמה מיתוסים נקשרו במחיר הדמים שגבתה מלחמה השחרור. שאלות קשות לעיכול. במיוחד קשות הן לאותו דור שחווה את המלחמה והפצע תמיד יישאר אצלם פתוח. רבים אף יאמרו שלשאלות כאלו אין חשיבות ואין הן משנות דבר בעולם המעשי, כגון: האם הוקרב דור של צברים, או הוקרבו העולים החדשים? בנוגע לשאלה זו נציין כי הגרסה שהתקבעה בזיכרון הלאומי היא שמקרב שתי קבוצות אלו נפלו בקרבות תש"ח יותר צברים. כשחוקר מעמיד לדיון שאלות העוסקות בשכול אין הדעת סובלת "ניפוץ" של גרסאות מקובלות ולא משנה מי דאגו להפיץ אותן. במאמר מוסגר אוסיף ואומר, שגרסאות בנוגע למלחמות ישראל שהוטמעו בנו בתקופת הקמת המדינה היו בדרך כלל פרי יוזמת השלטון שידע היטב כיצד להפיץ אותן. האם נעשה ניסיון ליצור גרסאות נגדיות לגרסה הרשמית? בוודאי שהממסד לא עסק בכך ולא היו לו משאבים או אינטרסים לעסוק בזה. ובאשר לעולים עצמם - באותה עת העולים החדשים היו בחזקת "זרים". החברה המקומית לא קלטה אותם במובן החברתי של המילה. רבים מהם לא שלטו בשפה וכל ניסיון שלהם להשמיע את קולם נכשל מראש. להם בוודאי היה קשה יותר להפיץ את גרסתם ולשכנע את אלו שכבר קנו את הגרסה הרשמית, שדבריהם ראויים לפחות להישמע בפומבי. ידוע לנו שבשנים 1947-1940 הגיעו לארץ אלפי עולים והיקף גיוסם לשירות צבאי בשנים אלו עמד על 23,800 גברים ונשים. ב-1948 גויסו עוד 21,755 עולים חדשים, בדומה לקבוצת הצברים (22,100) (עמ' 76). כלומר, מדובר בקבוצות דומות בגודלן. עוד עולה מהספר, שאותם עולים חדשים, פליטי מלחמת העולם שהגיעו לארץ בשנים 1947-1940, שילמו מחיר דמים גבוה בדיוק כמו הצברים, הם היו מגויסים במשך כל המלחמה סיון קובע נחרצות: "העלייה העמידה אפוא לרשות המערך הלוחם מאז פרוץ מלחמת-העולם ועד ערב מלחמת העצמאות כ-15 אלף גברים, שהיו בתש"ח בני 25-18." (ע' 81). אלו עמדו לרשות מוסדות היישוב במשך כל תקופת המלחמה. אעפ"כ לא זכו עולים אלה להכרה מתאימה, לא בעיתונות ולא בספרות. אפילו תהליך ההנצחה לא העניק להם את מקומם הראוי בהיסטוריה שלנו. ספרו של סיון רחב יריעה במובן של הסוגיות שנבדקו בו והשאלות שקיבלו מענה. יתרה מכך, תובנותיו של סיון רלוונטיות מאוד לשאלות המעסיקות אותנו כחברה מאז שלהי המאה הקודמת: האם הקשה שבמלחמות ישראל קטלה "דור אבוד" של מנהיגים פוטנציאליים ושל בחורים יצירתיים במיוחד והאם חיי התרבות והפוליטיקה של ישראל היו יכולים להיות עשירים ופוריים יותר אלמלא כן? בשאלה רלוונטית זאת עוסק ספרו של סיון. לדבריו מדובר באחד המיתוסים החשובים של מלחמת העצמאות - "מלחמה שבה נקטלו האליטות העתידיות של היישוב העברי, במדע, בחיי הרוח בכלל, במדיניות, בפיקוד הצבאי וכדומה". לטענתו, שחיקת האליטות אינה מיתוס משולל כל יסוד ויש בה יותר מגרעין של אמת ביחס למאגר הפיקודי-הנהגתי של הדור הצעיר ביישוב. סיון מסתפק בקביעה זאת ומוסיף שהשלכותיה מצומצמות יותר ואף קשות יותר לאומדן, באשר לאליטה ההשכלתית-יצירתית. המסקנה: הנזק החברתי הכולל שנגרם עם מותם הוא תעלומה, ויישאר בגדר תעלומה".