"השנים שאני בארץ הן השנים הטובות של חיי", אומר מישל זיגדון שעשה עלייה עם משפחתו מצרפת למושב נחלים, לפני שמונה שנים. "כאן אני מרגיש כמו ציפור דרור. כאן אני לא צריך לחשוש ללכת עם כיפה ברחוב. כאן אני בעל הבית. קניתי מניות בעסק הזה שנקרא מדינת ישראל וזו הייתה העסקה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי".
זיגדון, איש עסקים שעד היום מנהל את עסקיו בצרפת "בשלט רחוק ובביקורים צפופים", כהגדרתו, דיבר במרבית הראיון על ישראל, כמו נער מאוהב. זה לא דימוי שלנו - הוא עצמו אמר לנו את זה בראיון. "וכמו שבחור לא רואה את החסרונות של אהובתו, ככה גם אני לא רואה", אמר.
אבל זה לא ממש מדויק. בהמשך זיגדון ישתף אותנו בחסרונות שהוא מוצא בנו. אלא שאולי זה דווקא סימן טוב. סימן שהנישואים שלו איתנו עלו יפה והוא עבר את המסלול הטבעי ממאוֺהב לאוהב. ואוהב כן רואה את החסרונות של אהובתו, אבל בוחר המשיך לחיות איתה, כי היא הדבר הטוב ביותר עבורו.
"במשך הרבה שנים", אומר זיגדון, "עלה רעיון העלייה על שולחן המשפחה פעמים רבות, אבל כמו שהוא עלה - כך הוא גם ירד. המשפחה המורחבת גרה בפריז, הפרנסה הייתה טובה ועם יסודות עמוקים בעיר הזו וחוץ מזה בכל פעם שהעלתי את הרעיון הזה בפני קרובי המשפחה והחברים, הם אמרו לי 'אתה דפוק אם אתה עולה לארץ'".
אבל מעל הכל מילות המפתח היו רווחה ונוחות. והן היו מספיק חזקות כדי להמשיך ולשיר בליל הסדר לשנה הבאה בירושלים. כשהדגש הוא, כמובן, על "לשנה הבאה".
ולמרות זאת הוא עלה ולמרות זאת הוא מאושר להיות כאן. כדי להבין את אושרו של זיגדון על שהוא חי במדינת היהודים, כל שצריך הוא לחזור במנהרת הזמן רק עשר שנים אחורה ולעשות מאמץ ולהיכנס לעורו של יהודי אמיד, שחי בבירה אירופית מרכזית. והנה לפתע השמיים מתקדרים ואת רחובות עירו מציפים אדי אנטישמיות כפולה: שחורה - פרי באושים של מהגרים מוסלמים, ולצידה אנטישמיות לבנה - מורסה מוגלתית מחזורית של הימין האנטישמי האירופי, והפעם בדמות ז'אן מארי לה-פן וחסידיו.
"האווירה בפריז לפני שעלינו לארץ הייתה נוראית", אומר מישל. "הילדים שלי לא הרגישו בטוחים ללכת עם כיפות בפריז. כשהם עשו את זה התנכלו להם. גם אני לא הרגשתי בטוח ללכת עם כיפה. היינו במצוקה".
"גרנו בפריז באזור יוקרתי", מתערבת קורין אשתו של זיגדון, "וממש לא הרגשנו במקום הזה בני בית. הבן שלי הלך ברחוב בשכונה עם כיפה וציצית ובדרך צעק לו בחור מאיזו מכונית: 'לך מפה, יא יהודי!' הוא חזר הביתה מפוחד. היה בשוק. תמיד כשהילדים היו נוסעים במטרו הם אמרו לי 'תגידי תהילים', כדי שנחזור בשלום. הם הבינו בעצמם את גודל הסכנה".
זיגדון - בחור עם עברית בסיסית ("לא למדתי באולפן; למדתי תוך כדי החיים כאן", הוא כמו מתנצל). הוא חינני וחייכן דרך קבע ויש לו אופי מוחצן: מרבה לצחוק צחוק מתגלגל ומתנהג לכל אורך הראיון בסחבקיות רבה. ויש בו גם שילוב יוצא דופן: הוא ניחן ביכולת להעביר סיפור עם הרבה צבע ועסיסיות, הגם שהשליטה שלו בשפת הראיון צולעת למדי.
קורין מפנה לבעלה את הבמה במרבית זמן הראיון, וגם כששואלים אותה היא מעדיפה שבעלה ידבר. ולמרות זאת - גם מתוך עדותו של בעלה וגם מתוך התרשמות שלנו - נראה שהזוגיות שלהם מזכירה בהרבה, את מערכת היחסים שבין השָלַט לטלוויזיה. השלט שומר על דממה והטלוויזיה עושה המון רעש ומקפצת בין תמונות שונות. אבל השלט הוא, כידוע, הקובע את בחירת הערוץ ועוצמת הווליום.
"בסוף מי שקיבלה את ההחלטה של העלייה הייתה קורין", הוא מודה ומוסיף: "נו, כנראה שנשים תמיד צודקות. לפני שמונה שנים היא באה ואמרה לי 'זהו! יש לך שלושה חודשים לארגן לנו עלייה. אם לא נעשה את זה צ'יק-צ'אק עכשיו - בחיים כבר לא נעלה'. היא אמרה לי שלפעמים לא צריך לנסר עץ, אלא לעקור אותו במכה אחת חזקה, עם השורשים. היא נתנה לי פקודה לקפוץ קפיצת ראש לבריכה, בלי שבכלל ידעתי כמה מים יש בה. וקפצתי. הייתה לי ברירה?"
זיגדון מספר שלפני שהוא קפץ ראש הוא עוד ניסה להתמקח. "ומה עם הפרנסה?" שאל. "תמשיך את זה מישראל", פסקה המאדם.
ויש לו הרבה מאוד מה להמשיך. לדבריו, בעיר האורות יש לו מוסכים והרבה נדל"ן עסקי. ולכן זה די מובן למה מאז העלייה לארץ ועד היום, הוא נחשב לנוסע מאוד מתמיד בציר בן-גוריון - שארל דה-גול.
אבל כששומעים את סיפור חייו של זיגדון מבינים שאשתו נתנה פקודה לקרקע שהייתה בשלה להימלט מצרפת. בשבילו עזיבת פריז הייתה - איך להתנסח בשפה שתהיה ברורה גם לו? - דז'ה-וו.