הסיפורים המובאים בספר זה הם הסיפורים שמאחורי החפצים, ומעבר להם נמצאים האנשים, שאולי אינם גיבורים במובן הרגיל של המילה אך הם גיבורים של ממש.
לאיסוף החפצים ושימורם, וכן לאיתור הסיפור שמאחוריהם וחשיפתו, יש חשיבות עצומה. העיסוק בפרק קרוב בהיסטוריה שמקצת העדים לו שרדו, והם הולכים ונעלמים מאתנו בדרך כל בשר, יותיר לנו אחרי לכתם את החפץ ואת הסיפור המסתתר מאחוריו.
חפץ, אם ישומר כראוי, יישאר ויתקיים זמן רב אחרי יוצריו ואחרי האנשים שהשתמשו בו. את עדותו האילמת נוכל להביא אל תודעת הדורות הבאים. כך יוכלו הפוגשים בחפץ בעתיד לחוש גם הם את הלב שפעם מאחורי הסיפור, את הידיים שאחזו בחפץ ואת חוויות בעליו בשואה ולפניה, בבחינת "יש אבנים עם לב אדם", בלשונו של המשורר יוסי גמזו.
זאת התשובה לשואלים אותנו מה לאיסוף חפצים ולסיפור שמאחוריהם, ולעבודתו של מוזאון היסטורי.
מטרתו העיקרית של המוזאון החדש לתולדות השואה ביד ושם היא הנצחת שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה בידי הנאצים ומשתפי הפעולה, והמחשת סבלותיהם של היהודים תחת הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. לשימור הזיכרון יש משמעות אוניברסלית לדורות - הוא מעין תמרור אזהרה ותקווה כאחד.
בתחילת גיבוש התוכנית הרעיונית להקמת המוזאון החדש לתולדות השואה, אגב הערכה מחודשת של המוזאון הקיים ושל מוזאונים אחרים בעולם העוסקים בתולדות השואה, ביקשנו לבנות מוזאון היסטורי נושאי–כרונולוגי, ועם זאת מוזאון שיציג את השואה מנקודת מבטו של הקרבן היהודי.
את סיפורה הכרונולוגי של השואה כפי שהוא בא לידי ביטוי בתצלומים ובמסמכים אפשר להמחיש כיום באמצעות ספרי מחקר ורשת האינטרנט, ואין בהכרח צורך במוזאון לשם כך. משימתו של המוזאון לתולדות השואה היא להעניק חוויה מוחשית ומעוררת הזדהות, שתאפשר הבנה או היכרות טובה יותר של השואה.
בעבר שימשו מסמכים ותצלומים כמרכיב עיקרי בתצוגות של מוזאונים היסטוריים בכלל, ושל מוזאונים על השואה בפרט. כאלה היו בידינו בשפע, אך לרוב הם אינם מציגים את נקודת מבטו של הקרבן אלא את זו של התוקף - הנאצים ומשתפי הפעולה. מאחורי המצלמות שהנציחו את האירועים בשואה עמד ברוב המקרים שליח של האידאולוגיה הנאצית, אשר כיוון את מצלמתו על-פי הרוח שבה חונך והתכנים שהיא ביקשה להציג. הנאצים צילמו את מעשיהם ותיעדו אותם לצורכי תעמולה, ולעתים השתמשו בתצלומים כבספרי זיכרונות ששלחו הביתה, בבחינת "ראו היכן הייתי ומה עשיתי". נוסף על כן, העובדה שמרבית התצלומים צולמו בשחור-לבן מעצימה את התחושה שמדובר בהיסטוריה רחוקה, וכך הצופה משקיף עליה מתוך תחושה של ריחוק זמן, מבלי להיות מעורב.
משום כך הוחלט להתחיל לאסוף חפצים מקוריים בני התקופה, ולתעד את סיפורם של בעליהם - הסיפורים שמאחורי החפצים. השימוש בסיפור אישי, שגרעינו חפץ מוחשי אותנטי המגובה במסמכים, בתצלומים ובעדויות, מדבר ללב המבקרים, ובעיקר ללבם של הצעירים. מכיוון שהאירוע - רצח ששת המיליונים, השיטה והביצוע - הוא בלתי נתפס, אולי באמצעות סיפור, ועוד סיפור, יוכל הצופה להבין מעט את המכלול, או חלקים ממנו המעידים על שהתרחש. רסיסי הזיכרונות של מי שהיו שם עשויים לעורר שאלות בקרב המבקרים בתצוגה, ושאלות אלה מובילות לקידום מטרתו של המוזאון לתולדות השואה ביד ושם: ללמוד מן העבר ולגרום למבקר להגות ולהזדהות עם האנשים שמאחורי החפצים.
מסיבה זו הוחלט גם להציג במוזאון לתולדות השואה רישומים וציורים מהתקופה, המספקים עדות מנקודת מבטו של הקרבן המתאר את האירועים.
החלטה דומה התקבלה לגבי החפצים הגדולים המוצגים במוזאון ויוצרים מעין מסגרת לסיפורים הקטנים, ובכללם מרצפות מהגטו, פסי רכבת, ספסל, פנסי רחוב וקרון, כולם מקוריים והיו בשימוש בתקופת המלחמה. ה"תפאורה" המקורית מדגישה את אמִתוּתם של החפצים ושל הסיפורים האישיים, ויש בה גם משום תשובה במאבק נגד הכחשת השואה.
בניית אוסף החפצים הובילה אותנו למפגשי איסוף מרגשים ומרתקים עם ניצולי שואה. המפגשים התקיימו באווירה פתוחה ולא פורמלית, והם יצרו אמון רב ורגשי ידידות אשר המשיכו להתקיים גם זמן רב לאחר סיום האיסוף. כאשר הסברנו להם במה אנו מעוניינים ולאיזו מטרה, התברר לנו שזוהי הדרך שבה הניצולים עצמם שימרו את הזיכרון. רבים מהם השאירו בחזקתם פריטים שסימלו בעבורם את אבדן הילדות, את הבית, את המשפחה ואת אשר עברו בתקופת השואה. הניצולים סברו שהפריטים שברשותם אינם מעניינים את הכלל אלא מייצגים את הזיכרון הפרטי שלהם. לעתים הם אף חשו מבוכה מכך ששמרו על פריט, לכאורה חסר ערך, כזיכרון לקורותיהם בתקופת השואה. העובדה שאנו גילינו עניין בפריטים אלה נתנה מעין לגיטימציה לצורת שימור הזיכרון הפרטית שלהם. היה עלינו להסביר לניצולים שפריט הזיכרון שברשותם מספר לא רק את סיפורם האישי אלא גם את הסיפור הקולקטיבי, סיפורה של השואה כולה.
ראוי לזכור שהניצולים מפקידים בידינו את היקר להם מכל - את החפצים הקשורים בזיכרונותיהם. גם אם ייראה החפץ נטול משמעות או חסר ערך בעיני אחרים, הפרֵדה מהחפץ הנתרם היא קשה, שכן לעתים מדובר בחפץ היחיד שנותר לניצול מבני משפחתו ומעברו, והוא החפץ הנושא את כל מעמסת הזיכרון. רק ההבנה של הניצול כי החפץ יוכל לשקף את זיכרונותיו ולהמחישם לדורות הבאים מאפשרת לו להיפרד ממנו, והוא כמו מלביש את סיפור חייו וחיי בני משפחתו על החפץ ומוסר אותו למחלקת החפצים ביד ושם. לכן חשנו לא פעם, עם קבלת החפץ יקר הערך, שהפכנו לחלק ממשפחתם של הניצולים וכי מחובתנו לספר את סיפורם. לעתים קרובות ניכרת הקלה אצל הניצול לאחר שמסר את החפץ לידנו, כמו אמר לעצמו: "עד כה נשאתי באחריות להנחיל את הסיפור לדורות הבאים, כעת האחריות בידכם, והחפץ יעזור לכם בכך".
אני מתקשה לכתוב דברי פתיחה לספר זה, שסיפוריו והאנשים שמאחוריהם הפכו לחלק ממני, חלק מישותי. הדבר דומה לכתיבת הקדמה לספר על בני משפחתי, על כל מה שעבר עליהם לפני השואה, בשואה, ואחריה, ועל הקשר העמוק שנוצר בינינו בזכותו של חפץ.
מקצת הניצולים עדיין חיים בקרבנו, והקשר בינינו ממשיך להתקיים. הם דואגים לי ואני להם. אחרים אינם אתנו עוד, והם חסרים לי מאוד, אך אני שומרת על קשר עם בני משפחותיהם. באוסף החפצים גם פריטים של נספים שהגיעו לידינו באמצעות בני משפחותיהם. מעולם לא פגשתי את בעלי הפריטים, אך הקשר עמם, הגם שנוצר דרך הסיפור שלהם, הוא קשר עמוק.
בזכות עבודתי ביד ושם הכרתי אנשים נפלאים, שלא הייתי יכולה לפגוש בדרך אחרת, והתוודעתי לסיפור חייהם. הקשר שנוצר בינינו הוא קשר אישי שאינו נובע מתפקידי כמנהלת מחלקת חפצים באגף המוזאונים ביד ושם. אין זו רק עבודה; אילו כך היה הדבר, הייתה זו עבודה קשה מנשוא. ואולם יש בה הרבה מעבר לכך - זוהי שליחות. במהלך שנות עבודתי הייתי לשופר, לכלי שדרכו ובאמצעותו מסופר סיפורם של אנשים אלה.
אני שמחה מאוד שהצלחתי לבנות סביבי צוות מסור, עובדי מחלקת החפצים, המשקיעים בה את נשמתם, וגם הם קשורים לאנשים הנפלאים שמאחורי הסיפורים.
יחד בנינו את מחלקת החפצים במוזאון יד ושם.
אוסף החפצים מונה כיום למעלה מ-27,000 פריטים שנאספו במהלך השנים.
תהליך קליטת החפצים במחלקה מתחיל ביצירת קשר עם מוסר החומר, ובעקבות זאת נפגשים נציגי מחלקת החפצים עם בעל הפריט ושומעים את סיפורו ואת סיפור החפץ.
עם הבאת החפץ לחדר האוספים נערך רישום ראשוני, והחפץ מצולם ומועבר לטיפול המסייע בשימורו לאורך שנים. תהליך השימור במוזאון יד ושם שונה מהתהליך המקביל במוזאונים אחרים. אין אנו מתקנים ומשלימים את החסר והשבור, משום שֶׁלּחָסֵר, לאָיֵן, יש משמעות בסיפורו של החפץ. העיקרון המנחה את תהליך השימור במחלקה הוא שמירה על החפץ כמות שהוא ומניעת החמרה במצבו, ככל האפשר.
בד בבד עם תהליך השימור נערך תחקיר על אודות החפץ והאנשים שמאחוריו. התחקיר מתבסס על מידע שמסר תורם החפץ וכן על מסמכים ותצלומים הנוגעים לאנשים הקשורים בחפץ, מקורות היסטוריים למיניהם והאזנה לעדויות של ניצולי שואה הקשורים בסיפור. בתום התחקיר מתגבש כל המידע לסיפור - סיפורם של החפץ והאנשים שמאחוריו.
מחויבותנו לתיעוד הסיפורים בבהירות המרבית הולידה במקרים רבים תחקירי המשך. עובדה הצטרפה לעובדה, ולעתים העובדות והסיפורים של חפצים שנתרמו על-ידי אנשים שונים הצטלבו בצורה מפתיעה ועוררו בנו התרגשות רבה.
בטרם נציג לפניכם חלק קטן מסיפורים אלה, ברצוני להודות בראש ובראשונה ליושב-ראש הנהלת יד ושם והאוצר הראשי של המוזאון
אבנר שלו; למנהלת אגף המוזאונים יהודית ענבר, שאף הצטרפה לחלק ממבצעי האיסוף. לשניהם תודה על האמון שנתנו ביכולתי למלא משימה חשובה זו, ועל ששימשו לי גב פיזי ונפשי בביצועה, ליוו אותי ותמכו בי בכל נסיעה ובכל איסוף.
לצוות שלי, עובדי מחלקת החפצים, שהם חלק בלתי נפרד מספר זה ומהאוסף העומד מאחוריו; ספר זה הוא שלהם:
אוצר המחלקה מיכאל טל, שרה שור, אלכסנדרה רוסקין, שמרית שריקי, נטע פרץ, עינת רוט, טל קובו, דיאנה מנייביץ, אורית נוימן ואיריס בר-ניר כהן, אשר נוסף על עבודתה בצוות ישבה אתי במשך שעות ושכתבה את הסיפורים.
תודה לדודו שנהב, אלה ליבוב ואלכסנדרה בורובק, הרסטורטורים של אגף המוזאונים.
תודה לפרלה חזן, שראתה חשיבות בחשיפת הסיפורים לקהל הרחב, יזמה את הוצאתו לאור של ספר הסיפורים שמאחורי החפצים ואפשרה לי להגשים את החלום.
תודה לחדווה נחמיאס, המנהלת האדמיניסטרטיבית של אגף המוזאונים.
תודה לד"ר בלה גוטרמן אשר ערכה את הספר בהבנה ובסבלנות.
תודה לבעלי אריה, לבנותי יעל ומיכל ולאמי מלכה פלד, על הסבלנות, הרגישות, ובעיקר על האהבה שהעניקו לי במהלך עיסוקי בנושא רגיש ומורכב זה.
תודה מיוחדת לכל תורמי החפצים, אשר נתנו בנו אמון, שיתפו אותנו בסיפור חייהם והפקידו בידנו את היקר להם מכל - למען הדורות הבאים.