לסיפור שלהלן יש לו קשר לפרשת השבוע, פרשת בהר, שנקרא השבת, ועיקרה מצוות התלויות בארץ - שמיטה ויובל. ישאל בוודאי השואל, ובצדק, מה עניין שמיטה אצל טור פוליטי?
אבל מסתבר שגם בפוליטיקה יש 'עניין שמיטה'. הסיפור הבא יוכיח שגם מצווה שכל-כולה מדרבנן (וח"ו לזלזל במצוות שמדרבנן, אבל לכל הדעות תוקפן משנִי למצוות דאורייתא), נגועה בפוליטיקה: ערב אחת השמיטות התייצב שלוחו של הרב
יוסף שלום אלישיב זצ"ל, בבית הרב
עובדיה יוסף זצ"ל, ובפיו בקשה בשם רבו: שיואיל לצרף חתימתו לרשימת הרבנים האשכנזים (אלא מה?) מתנגדי היתר המכירה המתיר עבודות חקלאיות מסוימות בתנאים מסוימים בשנת השמיטה.
בין שאר הנימוקים שהעלה השליח, היה הטיעון הבא: אפילו אם בעבר, בשנות מצוקה, היה צורך בהיתר המכירה, הנה היום נשתנו הזמנים: ניתן לייבא את כל הצריכה החקלאית מחו"ל, ואפשר גם לקנות גידולי נוכרים וכו'. הרב עובדיה תהה, מה יהא גורלם של החקלאים היהודים שֶפת לחמם תישבר, וכיצד יתמודדו הצרכנים עם המחירים הגבוהים של התוצרת המיובאת. תשובתו של השליח הייתה בלשון חז"ל: "הלעיטהו לרשע וימות", לאמור: מה איכפת לנו מן הרשעים?!
אחריות לכלל ישראל
הסיפור המדהים הזה יכול היה להיחשב בלתי אמין לחלוטין, ממש הוצאת דיבה, אלמלא סופר בפומבי אל מול מאות מרבני ישראל, שהתכנסו באחרונה במוסד הרב קוק לדיון בענייני שנת השמיטה תשע"ה, מפי לא אחר מאשר בנו של הרב עובדיה, הלא הוא הרב הראשי והראשון לציון הרב
יצחק יוסף, העורך המוסמך של ספרי ההלכה של אביו.
והוסיף וסיפר הרב הראשי, לגבי תגובתו הנזעמת של אביו: "וכי אין לנו אחריות כלל ישראל? אנו חשים אחריות לגבי כלל ישראל".
זהו, אם תרצו, קו פרשת המים בין גישת ייקוב הדין את ההר לבין הגישה האחרת, היותר ישראלית. הקיצונים דואגים קודם כל לר' ישראל, בבחינת 'אני את נפשי הצלתי' ושיישרף העולם, ושימותו הרשעים ("הלעיטהו לרשע וימות"), והאחרונים רואים לנגד עיניהם את כלל ישראל; אלה מעדיפים את השיקול הכיתתי הצר, ואינם מתרגשים מכך שחלק מרווחי הפלשתינים ממכירת ירקות בשמיטה מממנים ארגוני טרור ורצח, ואלה מעמיסים על כתפיהם אחריות לאומית.
המרתק בכל סוגיית השמיטה הוא, שאותם יהודים שמוכנים להקל במצוות מדאורייתא ולמצוא הסדרים נוחים לעקיפת האיסורים מדאורייתא, כמו למשל איסור חמץ בפסח ("וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", שמות י"ג ז'), באמצעות 'מכירת' חמצם לגוי ערב פסח, כדי להימנע מהפסד ממון, או אלה המנהלים עסקיהם בבנקים תוך הישענות על היתר עסקא בנושא הריבית שגם היא אסורה מדאורייתא ("אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ", ויקרא כ"ה ל"ז) – הם-הם אלה שממנים עצמם לנוטרי מצוות השמיטה על כל פרטיה ודיקדוקי הדיקדוקיה, אף שזו מצווה מדרבנן בזמן הזה, ודוחים את הפתרון ההלכתי הסביר בדמות היתר המכירה, שעיקרו מכירה זמנית, לשנה, של הקרקע לגוי, מה שמאפשר הנהגת מלאכות מסוימות בקרקע גם בשנת השמיטה, שבסיומה חוזרת הקרקע לבעליה הקודמים.
קשה להשתחרר מהמחשבה, שהמקילים בנושא מכירת החמץ ערב פסח והשימוש הגורף בהיתר עסקא, מצאו את הדרך לעקוף איסורים מדאורייתא רק כדי לחסוך מעצמם הפסד כספי. והם-הם אלה שמסרבים לאמץ את פתרון היתר המכירה לגבי שנת השמיטה – היתר שגדולי עולם סמכו ידיהם עליו – רק מפני שבנושא השמיטה ההפסד הכספי לא חל עליהם. אז מה אם הפקרת האדמות תביא להשתלטות ערבים עליהם, ושרכישת תוצרת פלשתינית משמנת את גלגלי מכונת הטרור? למי איכפת שהחומרות שלהם מביאות לקוּלוֹת נוראות?
מסלול עוקף
אתגר שמיטת הקרקעות בזמן הזה, הטריד את גדולי האחרונים. יהודים שומרי תומ"צ, חקלאי הקולוניות שחידשו את החקלאות היהודית בארץ הקודש, פנו לראשונה ב-1889 לגדולי הדור, לדעת כיצד ינהגו בשמיטת תרמ"ט. התשובות שקיבלו ייצגו שתי גישות: היו שפסקו שייקוב הדין את ההר, והיו שחששו פן יקרסו ה'קולוניסטים' וייקלעו לחרפת רעב, ומצאו את פתרון היתר המכירה.
ביניהם בלטו שלושת גדולי הדור: הרב שמואל מוהליבר, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא בעל 'ישועות מלכו', ורבם של כל בני הגולה הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, שגזרו גזירה שווה בין סוגיית השמיטה שמדרבן, להיתר מכירת חמץ בפסח (שהוא איסור ברור מדאורייתא) לנוכרי; מה עוד, שהיה להם תקדים בדמות הפרוזבול שהתקין הלל הזקן.
תזכורת: כידוע מחייבת מצוות השמיטה גם שמיטת חובות, והתורה אכן הזהירה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ (דברים ט"ו ט'). ואף על-פי כן חמקו רבים מחובת מתן גמ"ח ערב השמיטה, עד שתיקן הלל את הפרוזבול, שהיווה מסלול עוקף (כמובן מכוח הרשות המסורה בידי חכמי הדור), והכל בא על מקומו בשלום.
לא הניח אבן על אבן
שנת השמיטה הקרובה היא שנת תשע"ה, שתהא השמיטה ה-18 מאז חידוש הישוב היהודי בארץ. במהלך 125 שנים שחלפו מאז שמיטת תרמ"ט, קמו גדולים שהתנגדו להיתר המכירה, ובהם הנצי"ב, הרידב"ז (הרב יעקב דוד וילובסקי מצפת), ר' שמואל סלנטר, המהרי"ל דיסקין, ועוד. עיקר טיעונם התבסס על איסור "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז' ב'), האוסר מכירת קרקע בא"י לגוי (טענה זו משיגה כיום את ההפך ממטרתה: דווקא קרקע שאינה מעובדת נשמטת משליטת ישראל, נתפסת בידי נוכרים ועוברת ל'בעלותם'). כן טענו שהמכירה אינה מכירה, מפני שאינה מתבצעת על-פי 'דינא דמלכותא' (גם טענה איבדה מתקפותה, מאז חוקקה הכנסת שמכירת קרקע לשם מצוות שמיטה, פטורה מרישום בטאבו ומאגרות).
מצד שני קמו גדולים שצידדו בהיתר המכירה. לצד שלושת הגאונים התייצבו הרב מרדכי אליאשברג, האדמו"ר מסוכצ'וב הרב אברהם בורנשטיין (בעל ה'אבני נזר'), רבי יוסף ענגיל ועוד, ורבני הספרדים הראשונים לציון הרב אלישר והרב פאניז'ל, ועוד. בדרכם הלכו מרן הראי"ה קוק (שביסס הלכתית את ההיתר בספרו 'שבת הארץ'), רבה של ירושלים הרב צבי פסח פראנק, הגרש"ז אויערבך, הרב הראשי ר' אברהם שפירא, הראשל"צ הרב עובדיה יוסף (ש"לא הניח אבן על אבן בעניין זה, והעלה במסקנתו להקל בזה בזמננו, ולהיתר המכירה בוודאי יש על מה שיסמוך, כי יסודתו מהררי קודש", כתבו תלמידיו), ורבים אחרים.
על אף המחלוקת הסכימו הכל, שעדיפים פתרונות נוספים כגון אוצר בי"ד, מצע מנותק, גידולי מים, הערבה הדרומית ועוד. אך לנוכח החשש מבריחת קרקעות לשליטת נוכרים ולהצלת החקלאות הישראלית מקריסה, קיימת ועומדת פסיקת היתר המכירה שעליה סמכו ידיהם מגדולי האחרונים. ו"יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ".
