לו הייתי מחויב לכללים המטורפים שמנסים שְפוּטֵי ה"תקינות הפוליטית" לכפות על כולנו, הייתי מתחיל את המאמר ב"גילוי נאות".
על-פי הגילוי הנאות הזה הייתי מסביר את פשר הכותרת שבחרתי למאמר: זכיתי להכיר, פרט לאחת, את כל האימהות. היכרות אישית, צריך לומר. אכן, יש אחת שלא נזדמן לי לפגוש אותה פנים אל פנים, אך פועלה והצלחותיה, מכל מקום, מוכרות לי היטב. ארבע האימהות עליהן אני מדבר הן:
ועוד אחת:
ומשום שסיימתי את הרשימה במשפטנית דגולה, אנקוט כאן בלשון הגמרא שאימצו עורכי הדין, ואומר: (להלן - "האימהות").
כל הנשים הללו, האימהות, מצטיינות בניהול מערכות שהוקמו על-פי יוזמתן וכולן מתקיימות על טהרת ההתנדבות. כל האימהות מקדישות לעשייתן הציבורית זמן רב, אישה-אישה בתחומה. כולן מונעות בפעילותן בראש וראשנה מדחף אידיאולוגי שלא ניתן לריסון. הוא בא לתת ביטוי לעֲמָדות שהממסד התקשורתי מתעלם מהן בכוונה תחילה. פעילות האימהות נושקת לעשייה פוליטית במובן הנקי של המילה, אם יש לפוליטיקה צד של נקיות, אך פעילותן אינה נגועה ביצר להידחף למעלה, לדרוך על אחרים או לשלוט בהם.
האימהות, שצמחו כולן בערוגות הציונות הדתית (או ליתר דיוק של היהדות הציונית), חשו בחסרונם של ארגונים חוץ-פרלמנטריים "לאומיים באמת" ויזמו את הקמתם. בלי תמיכה של כספי ציבור או של ממשלות זרות, ברור, ולבטח לא של "
הקרן החדשה לישראל". הן הצליחו מעל המשוער ועשייתן הברוכה ניכרת גם בשטח וגם בתודעה.
הראשונה היא
דניאלה וייס, שהקימה את "נחלה - תנועה להתיישבות" ועומדת בראשה. אי-אפשר אפילו לדמיין כיצד היה נראה היום השומרון בלעדיה. היא ייסדה את הישוב "קדומים" ובמשך כארבע שנים עמדה בראש המערכת המוניציפלית שלו. אין מי שתתחרה מולה על התואר "האישה המשפיעה ביותר ביהודה ושומרון". אני סובר שהיא אף מוצלחת יותר מרוב הגברים. בין שאר יוזמותיה עמדה גם הקמת ערוץ 7, הנותן ביטוי לרבבות יהודים בארץ ישראל. אבל גם אחרי שפרשה מן העשייה הממסדית, לבה בוער בה ודניאלה לא מרשה לעצמה לנוח לרגע. בשונה מכל הדמויות הבולטות במנהיגות המתנחלים, היא לא נתפשה ולו פעם אחת ל"אופנת הגינויים" החביבה כל כך על חבריה לשעבר במועצת יש"ע. היא ידעה שברוך גולדשטיין מנע טבח נורא בחברון ונתנה לזה ביטוי פומבי. דניאלה אימצה אל ליבה את מסקנותיה של הוועדה שקבעה כי
יגאל עמיר לא היה מי שרצח את
יצחק רבין. גם בהתקרב לגיל שאחרות מחפשות כבר דיור מוגן, היא עדיין מזוהה עם המושג "נוער הגבעות" אפילו יותר מן הנערים עצמם. תקצר היריעה מלפרט את מפעליה ואת עמדותיה. אבל בשביל זה יש "גוגל". חפשו שם!
יהודית קצובר, בשונה מכל האחרות, לא ייסדה ארגון חוץ-פרלמנטרי משלה. אבל, משפגשה את נדיה מטר, שהקימה את "נשים בירוק", הולכות השתיים ביחד ובהחלט אפשר לומר שעליה, על יהודית, מעלה הכתוב כאילו גם היא ייסדה את הארגון. פרט למפעלן האחרון -המבורך, החשוב והחיוני כל כך- הוצאתו לאור של הביטאון "ריבונות", מארגנות נדיה ויהודית כנסים, משמרות מחאה, קשר עם דמויות בפוליטיקה. הכל כדי להבטיח שארץ ישראל לא תחוּלל על-ידי מסירת חלקים ממנה לנכרים.
סוזי דים, אף היא הקימה ומנהלת ארגון נמרץ מאין כמוהו בשם "מטות ערים". היא מנהלת מעקב אחרי ח"כ שמגדירים עצמם ימין, ולא נותנת להם מנוחה כשהם סוטים מן הקו האידיאולוגי עליו הצהירו כדי להיבחר. היא יורדת לפרטי הפרטים של הפעילות הפרלמנטרית ודואגת לעדכן את הבוחרים. היא ממריצה את הציבור ללחוץ על הפוליטיקאים שאינם מתנהגים כמצופה.
ניצנה דרשן-לייטנר רשמה
שורה כל כך רחבה של הישגים
בבתי הדין, עד שהללו מעניקים משמעות מיוחדת לשם הארגון שהקימה: "שורת הדין".
מן הדברים הרבים שנכתבו עליה באינטרנט אני מצטט: "התמחתה בדיני נזיקין ודיני מקרקעין, אך כמעט כל פעילותה המשפטית מוקדשת לתחום זכויות האדם והמלחמה בטרור, בתומכיו ובמממניו.
ייצגה את אחת ממשפחות החיילים הישראלים שנעשה בהם הלינץ' ברמאללה, בתביעה בסך 64 מיליון
שקל, כנגד הרשות הפלשתינית. ייצגה את ילדי כפר דרום, שנפגעו בפיגוע אוטובוס, בתביעה כנגד הרשות בגובה 100 מיליון שקל".
ואלו הדברים שניצנה אמרה בראיון עמה בעיתון 'גלובס', כשדורגה כאחת הנשים המשפיעות ביותר בישראל: "המהלך החשוב שלי השנה היה הטיפול המשפטי בנושא המשטים נגד ישראל. נקטתי בפעולות משפטיות כדי לעצור חלק מהמשטים. בין היתר, הוצאנו מכתבי התראה לכ-30 חברות ביטוח ימי, ובהם התרענו שאם הן יבטחו את הספינות המשתתפות, הן עלולות לחוב בנזיקין וגם בפלילים בגין סיוע לארגון טרור... ורגע השיא השנה היה כשנודע לי שהפעילות של "שורת הדין" מעכבת בפועל את הספינות. הסיבה שהן לא יצאו מיוון הייתה בזכות פעילות של משמר החופים היווני, שאנחנו יזמנו -פנינו אליהם וביקשנו שיעלו על כל ספינה וספינה ויבדקו את הרישום, קיומם של אמצעי בטיחות ועוד. המכתבים לחברות הביטוח אכן הניבו הפסקת ביטוחים לספינות שאמורות היו להשתתף במשט וכתוצאה מכך מניעת יציאתן לדרך של רובן, כאשר משמר החופים היווני עוצר חלק מהאחרות".
________________
מדרשי חז"ל רבים ביקשו לשבח את כוחן העדיף של הנשים על פני זה של הגברים. גדול הפיתוי לצטט אותם ולהתעכב על עומק הניתוחים של חכמינו ועל לשון הפנינים בה נקטו. אך לא כאן המקום להאריך (והדגש מבחינתי הוא על "לא כאן"). באותם מדרשים זכו בנות צלופחד למקום של
כבוד, ולא בכדי. הבנות המדהימות הללו זכו עוד בחייהן לגושפנקא אלוהית בתביעתן הצודקת, כפי שכתוב בתורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּֽבְרֹת - נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַֽחֲלָה". המילה "כן" שבפסוק הצריכה הבהרה, שהרי אין זה השימוש הרגיל של התיבה. וכך הבינו אותה הפרשנים:
"נכון" (כתר יונתן); "יאות" (רש"י); "אמת" (אבן עזרא); "באמת" (רבינו בחיי); "טוב וכשר" (רד"ק); "הוצרך לאמר 'כן'... לומר שדרך המשפט ששפטו בשכלם - הצדיק ה' מה שדנו בשכלם (אור החיים).
הקביעה ההלכתית לדורות על-פי תביעתן באה בזמן שההלכה החשובה הזו נתעלמה ממשה רבינו.
חז"ל הרבו לדבר בשבחן של בנות צלופחד, כי בעת שהגברים אמרו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" הן חשבו על ארצנו המבורכת. מדרש תנחומה הציע לנו פרשנות מרחיקת לכת בעניין, שעה שסיפר לנו כי הבורא אמר למשה: "הרי מה שהנשים יודעות - אין אתה יודע".
אני מעריץ מושבע של בנות צלופחד. פרט למה שהתבהר לי מדברי הפרשנים, זכיתי להבין גם שהן היו פעלתניות במיוחד, דינאמיות בלע"ז, וזאת על-פי שמותיהן. נֹעָה - מל' תנועה; חָגְלָה - מל' לחוּג; מִלְכָּה - מל' הליכה; מַחְלָה - מל' מָחוֹל; תִרְצָה - מל' ריצה.
כמוהן גם האימהות של מאמרי הצנוע הזה. כולן! אין להן כוח להיות עייפות, כמאמר גאולה כהן. לא נחות לשנייה, אינן מוכנות להתפשר, יודעות גם להעמיד את ההנהגה במבוכה, כשהדבר נדרש. הן אינן בורחות מן האחריות, אינן מוותרות על כוח המחשבה של עצמן ומתווכחות עם הרמים והנישאים ביותר. האימהות אינן נכשלות באמירות משתקות כמו: "אי-אפשר", "כתוב בעיתון", "ראיתי בטלוויזיה", "הרב אמר", "העולם לא ייתן". אמירות כה רווחות בקרב צעירנו.
ארבע האימהות ועוד אחת צודקות, רהוטות, נמרצות, מעורות, מעוררות מחשבה... ומצליחות בעשייתן. ובל נשכח שלא זנחו אף לא לרגע את חובתן כנשות משפחה, כאימהות לילדים, כסבתות לנכדים. תבורכנה ידיהן!
(ועוד אחת): אישה נוספת שראוי היה לדבר עליה במחובר לאימהות היא
אורית סטרוק, שהקימה ועמדה בראש "זכויות האדם ביש'ע" עתיר הזכויות עד שנבחרה לכנסת. בגלל תפקידה החדש היא מופיעה בכותרת בסוגריים. אבל אין ספק שכל מה שנאמר על יתר האימהות חל גם על אורית.
ואסיים במה שהיה יכול להיות כותרת משנה של המאמר: "רשימה ראשונה בסדרה". יש עוד נשים רבות שראוי ללמוד מהן איך לאהוב את ארץ ישראל.
